מחכה לאיזו פגישה בתל-אביב, ממתין ליד המזרקה הגדולה ההיא, שמול בניין האופרה. הקדמתי, יש לי איזה 20 דקות לשרוף.
מתיישב על שפת המזרקה, מתבונן בקצה הזה שבאמצע, היכן שהמים מתעייפים מלהתפרץ ללמעלה בעוצמה, מתחילים את נחיתתם החופשית ללמטה, בחזרה אל הבריכה.
אני בוהה, מהופנט, שם לב שהמים משנים צורתם שם בקצה, בכל חלקיק שניה, לדמויות של ממש, דינאמיות כאלו, יצורים מימיים שמבטאים משהו לשניונת, עד שהם מתפרקים להם שוב, לדמויות חדשות.
מחליט להוציא את המצלמה, לנסות לשכנע גם אותה לראות, את מה שאני חושב שאני רואה.
מכוון אל הקצה הגועש, מצלם 15 צילומים ברצף של לחיצה אחת, בקצב של 6 פריימים בשניה.
מגיע הביתה מאוחר יותר, שולף 3 צילומים מתוך ה-15, מחליט למצוא להם מקבילים אנושיים, בי.
נעמד אל מול המצלמה, משחזר בי את מה שהיא ראתה במזרקה מוקדם יותר.
זמן מה אח"כ, כשאני מתבקש לתת שם לסדרה הזו, לצורך הצגתה בתערוכה, אני מחליט לתת לה את השם:
Net O Ani.
יתכן שקצת מסובך לי להסביר את זה, כי עבורי זה מעבר ל"קטע" של "היי, הנה יגאל מצלם צורות שהוא מוצא במים...", הרבה מעבר.
יש בי מצד אחד רצון להביא "נטו אני", מבלי להתפשר על אילוצי האנונימיות של השיתוף הוירטואלי ברשת. מצד שני, לעיתים אתה אשכרה מצליח להביא את עצמך נקי, דווקא בזכות אנונימיות זו. לכן - "נט או אני".
תערוכה נוספת אח"כ, כבר מוצא עצמי נאלץ לתמצת, באופן קצת "מלוכלך", אבל עשיר יותר בכנות:
יוצא שאתה יוצא אל העולם,
מתוך כמה טיפות של אושר זמני.
יוצא שאתה נכנס אל תוך עולם,
שלמרכז שלו אתה קורא - אני.
ברגע שאתה רוצה, אתה יוצא, מה"אני".
וכן, לפעמים יוצא שאתה רוצה, לצאת.
כי להיות אני,
זה לפעמים דבר מאוד זמני.