הרצוי, המצוי, החצוי - סדרת צילום מתמשכת

בספטמבר 2007 פתחתי בסדרה של צילום עצמי. מאז שהתחלתי, כשמגיע יום הולדתי מדי שנה, אני משתדל למצוא את הזמן ולהביט בעצמי, מעין "ספירת מלאי קונספטואלית", אל השנה שמאחוריי, אל השנה שלפניי.

לרוב אני ניגש אל המשימה עם רעיון כללי ומוצא עצמי משתדל לתת לפריים להתהוות לפרטים בעצמו אל מול המצלמה, בהתאם להרגשתי באותו הזמן. הניסיון הוא כפול: גם לבטא משהו לעצמי במהלך החוויה וגם לבטא אל הצופה כמובן, אם הוא יהיה מוכן לצלול, בנוסף אל מעבר לתרגיל טכני בצילום או עריכה, ולמצוא כיצד התהליך, הסיזיפי לעיתים, מתקשר אל הקונספט הוויזואלי של התוצאה הסופית.

 

 

הצילום הראשון בסדרה, "32", מבוצע בהשראת הכרזה לסרט המתח המצוין "23" שיצא באותה שנה, בכיכובו של ג'ים קארי, הנה תזכורת:
 

בסרט הוא מגלם אדם שמפתח אובססיה מטורפת למספר 23. היפוך המספרים ל-32 מסתדר לגילי. מוצא עצמי מתבוסס בשאלות שנגזרות מיום ההולדת, על לקחים מהשנים שעברו, על תקווה ופחד מהשנים שיבואו, ועל חוסר וודאות כללי, כתוצאה מתחושת חוסר התמצאות במקום שלי במשבצת הנוכחית, 32.

 

מבחינה טכנית, מחליט שהכרחי שהמספרים יהיו מקושקשים על פניי בזמן אמת, כדי להרגיש טוב יותר את העיסוק האובססיבי במספר.

אגב, את ההבעה, המבוהלת משהו, השגתי ע"י כך זה שדמיינתי שבדיוק באותו הרגע מישהו ידפוק בדלת וימצא אותי כך, "מקשקש בשכל", בעיצומו של מסע חיפוש עצמי.

 

 

לצורך הצילום השני בסדרה, "33", אני בהחלט צריך להיעזר בפוטושופ, לטובת חיבור 18 צילומים נפרדים. בוחר לבצע את הפריים בדרך מייגעת משהו, כי באותו סשן אני מחפש לחוות משהו שמיד אסביר.

 

 

טכנית: המצלמה על החצובה, החצובה על השולחן, כך שהמצלמה ממש בגובה התקרה, כדי ליצור זווית צפייה כוללת ולא אסתיר אותי עם עצמי. הפוקוס נעול על מצב ידני בקדמת הפריים, כדי שתישמר אותה הגדרת עומק השדה לאורך כל הפריימים. אני מתחיל מהפינה המרוחקת ביותר בחדר, ובכל פריים זז לעמדה אחרת, קרובה יותר אל המצלמה ואל שדה הפוקוס. בהיעדר שלט אלחוטי אנחנו מדברים כאן על ספורט אמיתי! טיימר 10 שניות, ריצה למקום אחד בפריים, צילום עצמי, ריצה למצלמה, עליה על כסא, כי המצלמה הרי בתקרה, ואני רוצה לראות שיצא טוב, מבלי להזיז אותה, אז זה הכרחי, לעלות על כסא, לבדוק את הצילום, להפעיל את הטיימר שוב, לרוץ למקום אחר בפריים, להצטלם, לרוץ חזרה למצלמה, לעלות על כסא, לבדוק את הצילום, להפעיל את הטיימר, וכך חוזר חלילה, 18 פעמים, עד ששרירי התאומים צועקים "הצילו" כתוצאה מעליות חוזרות ונשנות על הכסא, והקרחת, כמובן, נדפקת בתקרה בכל פעם כשאני עולה אל המצלמה לבדוק.

 

קונספטואלית: כשאני ניצב בחדר גדול וריק אל מול המצלמה, חושב על כמה "יגאלים", מדמיין את היגאל שצילמתי מאחוריי, את היגאל שיגיע לפניי, השנים שהולכות, השנים שבאות, מתקרב מהעבר אל ההווה, וכשאני משנה בכל רגע את העמדה, מוצא עצמי חושב, על מה שאני רוצה להשאיר השנה מאחוריי, ועל מה שאני רוצה לקחת איתי הלאה.

 

 

חושב על כך, שעיקר הפעילות שלי, בה אני משתף את הצילומים והמחשבות שלי, באה לידי ביטוי וירטואלי, דרך רשתות חברתיות ופורומים של צילום. כשחושבים על זה באמת, יוצא שלעיתים קרובות אנחנו נחשפים ברמה הרגשית והפרטית בפני אנשים אמיתיים, אותם אנו לא באמת מכירים והם לא באמת מכירים אותנו. המחסומים הוירטואליים האלו לעיתים יכולים לגרום לכך, שהצופה במסך מהקצה השני של התקשורת האינטרנטית, לא תמיד יודע לחבר את כל "חלקי התמונה" למה שקורה באמת, מעצם העובדה שהוא נאלץ להשלים בדמיונו את החסר, עקב כך שהוא אינו מכיר אותך באמת.

 

זה, ביחד עם התבוננות עצמית לכבוד יום ההולדת, מביאים אותי לתכנון הפריים הבא בסדרה, "34".

זה פריים שבו אני מנסה לחבר את שני החלקים, הווירטואלי והאמיתי, לאדם אחד שלם, אולי מתוך רצון לעקוף את המחסום, אולי להצהיר משהו לעצמי ולצופים כאחד, משהו על שקיפות: What you see is what you get.

 

 

הגישה מתאימה לי גם כ"פריים יום הולדת", על שלמות עצמית, על מי שאני, על מה ששלי, על מי שאיתי, במקום בו אני נמצא.

כדי ליצור בזמן אמת את המאמץ מצידי לשבור את המחסום "ולהשלים את התמונה", מוצא עצמי בוחר בדרך הארוכה, כמובן:

 

צילום עצמי של חצי הפנים, מיקום התמונה כטפט בשולחן העבודה, התמקמות מאחורי הצג, שוב צילום עצמי, כשהחצי של פניי שכבר מופיע בצג, מסתתר לו בעצם, מאחוריו. לאחר עשרות ניסיונות מוצא עצמי מצליח להגיע אל התוצאה שביקשתי.

 

כשאני מראה את הפריים לסיון, בת הזוג שלי בזמנו, היא מפילה לי אסימון חשוב שהיה יכול להקל עלי מאוד את הביצוע: מראה!

מצד אחד לא מפסיק לנזוף בעצמי על כך שלא חשבתי להשתמש במראה גדולה מאחורי המצלמה, שלבטח הייתה עוזרת לי להגיע אל התוצאה המדויקת מהר יותר.

ומצד שני, כשביצעתי ללא מראה, נאלצתי להשלים את הפריים בדמיוני, כמו הצופה שמעבר לקו, אותו ציינתי קודם. כך שאולי בכל זאת זה רק לטובה, מבחינת עוצמת החוויה.
 

 

"35" מביא אותי ליצירת אחד הפריימים המסובכים ביותר שצילמתי בחיי, מבחינה טכנית.

הרעיון מתבסס על אותו רעיון של הפריים הקודם בסדרה, רק שמוצא עצמי מחליט לסבך קצת את העניין ולערב הפעם אלמנטים נוספים של תקשורת. לצורך העניין אני משתמש בכל הצגים שברשותי, צג המחשב השולחני, המחשב הנייד, שני הטלפונים הסלולאריים.

 

בתחילה אני חושב ליצור פריים שרק "ישקף" את כל הצגים ויקרין אותי דרכם, כמו ב"34", כאמירה, על דרך החיים הוירטואלית שלנו בתקשורת עם העולם, ע"י צילום קונספט נטול מניפולציה פוטושופית, שיבטא את הרצון להמשיך ולהרגיש "על אמת", למרות כל המחסומים הדיגיטליים שלעיתים מרחיקים אותנו מתקשורת מוחשית וחוויה רגשית.

אבל לאחר מספר נסיונות צילום, כשמוצא עצמי מתקשה בביצוע, חושב שאולי לקחתי על עצמי פריים מורכב מדי, ומחפש דרך שתקל עלי את הביצוע.

 

האבסורד הוא, שבמקום למצוא באמת דרך להקל, מוצא את עצמי מסבך את הפריים למשהו אפילו הרבה יותר מורכב מהתוכנית המקורית! מקבל החלטה שהשנה אני לא רק "אהיה שקוף" דרך הצגים, אלא ממש אנסה "לצאת מהם החוצה", כמנסה לשבור את המחסום הוירטואלי הזה לא רק באופן רעיוני, אלא גם בתוצאה הויזואלית הסופית.

 

הקושי בביצוע פריים שכזה הוא, שחובה עלי לחשוב מהסוף להתחלה ולא להיפך. כלומר, אני חייב לראות בדמיוני את הצילום הסופי עד הפרטים הקטנים, לבנות את השכבות באופן כזה שלבסוף יתחבר הפסיפס הזה בהתאמה.

כדי ליישם את המחשבה הזאת עלי לחשוב לפני הכל על הקימפוז הסופי המדויק, תנוחת הידיים, ממש ברמת פישוק האצבעות, גובה הראש המדויק, עם כל ארבעת הצגים בפריים, המיקום הספציפי של כל אחד מהם, איזה חלק מסתיר מה, איזה חלק משקף את מה. זה החלק הקשה ביותר.

 

לאחר שאני מבין בדמיוני את הפריים הסופי - מתחילה העבודה של מילוי ארבעת הצגים בתוכן שיוסתר בפריים הסופי. מתחיל מכף יד ימין, שם אני מחפש כיצד שתי האצבעות שאוחזות מאחור תשתקפנה דרך הצג. כדי להיות מדויק עד כמה שניתן, מחזיק את הטלפון, בהתאם לתנוחה הסופית, ואז מבלי להזיז את האצבעות, שולף בזהירות את המכשיר עם ידי השנייה. נסו להחזיק משהו דמיוני ביד, ההרגשה מגוחכת להפליא. מצלם עם השלט האלחוטי, מכין את הצילום של האצבעות, שולח אל המכשיר, מציג לצפייה.

 

התחנה הבאה - המחשב הנייד. מסמן על השולחן את מיקומו, מוציא אותו משם, כדי לצלם את מה שמאחור, זרוע ימין שנשענת על השולחן ועולה מאחוריו. את התמונה הזו שולח אל המחשב נייד, טוען את הצילום כטפט ומעלים את כל האייקונים משולחן העבודה.

 

לאחר מכן ניגש לצלם את החלק המרכזי של הפריים, הצג הגדול של המחשב השולחני. לצורך דיוק אני מסמן את מיקומו על השולחן, מזיז אותו משטח הצילום, ואז צילום עצמי בתנוחה הרצויה, למעט יד שמאל, שמושטת קדימה, כי התוכנית היא "לקפל" אותה לכיוון פניי רק בצילום הסופי. שוב, טעינת התמונה כטפט על שולחן עבודה נקי, וטעינת החלק של העין אל הטלפון הסלולארי השני.

 

וזהו, הכל מוכן לצילום הסופי, שאמור לחבר הכל בזמן אמת, למעין תלת-מימד כזה, שיחבר את כל החלקים הוירטואליים שבי, ע"י החלקים האמיתיים שבי. זהו בעצם הקונספט.

 

 

נדרשים הרבה צילומים כדי שאגיע אל רמת הדיוק שאני מבקש להשיג. למעשה, בזמן הצילום הסופי הזה, כשאני כביכול מחייך בשלווה אל המצלמה, פרצופי האמיתי מתחבא לו מאחורי הצג הגדול, בהבעה מאומצת שכל קשר בינה לבין החיוך על הצג הוא מקרי בהחלט.

 

לאחר שאני מפרסם את הצילום ומישהו משתף אותו אצלו, אני נתקל שם בתגובה בסגנון של "היי, מה הבעיה, מצלמים את החלקים של הצגים ואז בצילום הסופי מתאימים את כל החלקים אל מול מראה גדולה, קלי קלות!" קריאת התסכול שלי מגיעה עד השכנים. כי בחיי, לא למדתי כלום מהשנה שעברה. מראה גדולה! תחושת דז'ה-וו מציפה אותי, איך פספסתי את המראה גם השנה.

 

אל ההבעה המסתתרת שם מתגנבת גם הבעה של חשש מתובנה אחת קטנה נוספת, תובנה שמכה בי בשקט: מה שהביא אותי ליצור את הצילום הזה ביום ההולדת, הוא הדחף לחבר אותי אל המציאות, מתוך עומס של וירטואלי בחיי, והנה, למרות זאת, את הצילום האנטי וירטואלי הזה אני משתף עם העולם באמצעים שהם מאוד, איך אנסח את זה: וירטואליים...

 

 

בתוך כל המרדף היומיומי שלעיתים נראה אינסופי, מוצא את יומולדת 36 שמגיע אלי, עם דרישה לעצירה מזורזת לחישוב סטטוס אישי.

זה בעצם צילום שנוצר כדי לדבר על הצילום הזה.

 

כי זה מתרחש לאחר ששנת 35 הייתה עמוסה בהרבה וכמעט מהכל. אנשים שקשורים אלי בקשר קרוב של דם ולא היכרתי, עזבו את העולם. אנשים שקשורים אלי בקשר של דם ועדיין לא הספקתי לראות, נולדו אל העולם. עבודה מאתגרת, שמהווה עבורי שינוי אישי משמעותי בהרבה היבטים ובכלל - עבודה חדשה. עיר חדשה. דירה חדשה. סיון. תמיד סיון.

 

ובתוך כל אלו, נוצרת אצלי בצורת מיצירה, אוכל למחשבה, מזון לריגוש, שנה שלמה שבה אני מחפש, מדי יום, את הזמן להאכיל את הדחף המטורף ליצור.

רעיונות, השראה, אלו מציפים אותי ממילא על בסיס קבוע, מעולם לא חיפשתי אחריהם, אם כבר אז הם אלו שרודפים אותי והם רק מגבירים את התיסכול על שהדבר היחיד שעומד בעדי מיכולת הביטוי הוא - פאקינג זמן...

 

חושב שזה סוג של פרדוקס, זה שאתה מתאמץ כמו מטורף, כדי שיהיה לך זמן ליצור בשלווה, אבל המאמץ המטורף הזה - הוא זה שמלכתחילה מונע ממך את השלווה ליצור.

 

 

זה אולי זמני, המרדף הזה, אבל באמת ש"זמני" זה לא כל-כך אני. אז אם לרוב זה צפוי לחשוב שאני סוגר את עצמי בתוך חדר כדי לבטא משהו, בפריים "36" אני  אשכרה רק מציץ על עצמי מבחוץ, מציץ אל ימים בהם הרשיתי לעצמי להסתגר בתוך חדר, להרשות לנשמה וליצירה להשתולל אל מול עדשה.

 

ואולי ככה זה וזה אמור להיות בסדר,

שלפעמים אתה חופשי שם בפנים.

ולפעמים אתה כלוא שם בחוץ.

 

 

ממשיך במירוץ, נכנס אל 37.

סוגר שנה עם כמה תובנות חשובות, העיקרית שבהן: ההכרה בכך שהשנה כמות הטוב אכן גברה על כמות הלא טוב.
 

אז היי, גם אם המירוץ נראה לי לפעמים אינסופי, מוצא עצמי מוכן לפתח ציפיות וסוג של להחזיק לעצמי אצבעות...

 

 

  

כן, ליידיז אנד ג'נט'ס, כבר בשנת 1979 אני סופגנייה.
 

וכן, כבר בשנת 1979 אני מביט בעיניים פעורות בפליאה ובחוסר אמון מוחלט, לנוכח הדבר המפחיד הזה שמכונה - מצלמה, כלא מבין את הרעיון הזה, של הקפאת הרגע המציאותי שלך, אל תוך קליק.
 

תכל'ס, לא קשה כל-כך להשתעשע בשחזור התמונה ההיא, כי כמו ב-79', גם עכשיו, בגיל 38, אני עדיין משתאה, על הרעיון של ריגוש רטרואקטיבי, שצילום יכול להביא לך.
 

המבט מטומטם בהתאם, עימכם הסליחה. (:

38, מקווה שתהיי טובה אלי, הנה אני דוהר אלייך.

 

 

39, אני יודע שהמספר עדיין לא עגול והקידומת תוחלף רק בעוד שנה, עם זאת, כן, אני מתחיל להרגיש את זה.

בין אם אלו 12 הק"ג שהבטחתי להוריד לפני יום ההולדת שלי היום והצלחתי רק 9, למרות שיודע שיכולתי להתאמץ עוד קצת.

בין אם זה ה"הופל'ה" המפגר הזה, שנפלט לי מהפה לעיתים יותר מדי קרובות, אם אני קם מספה נמוכה מדי.

בין אם זו העובדה שאני מתבונן בחיילים סדירים בתחנת אוטובוס, ברכבת, ב"צוק איתן", ומגלה שאני מתחיל לראות יותר את הילדים שבהם, מאשר את הגברים שהם.

כן, אני מתחיל להרגיש את זה.
ולא באמת אכפת לי.

מתכוון להיות נחמד במיוחד ל-39 שלי, כדי שב-40 אוכל אפילו להשוויץ קצת.

הסיון הזאת שאיתי, יודעת אותי.
שבועיים לפני יום ההולדת, אני נכנס הביתה והיא אומרת לי "שומע?"
"כן, מותק", אני עונה לה.
היא אומרת לי בחיוך הורס: "המתנה ליום ההולדת שלך היא טיול לבודפשט. יודעת שאתה אוהב את בודפשט".

היא אומרת לי את זה שבועיים לפני יום ההולדת, כי אני זה שיושב על המסלולים וסוגר את העניינים והדילים השווים. וכן, היא יודעת אותי, יודעת שרק עברתי פעם בבודפשט לפני 11 שנה לכמה שעות בין טיסות ונשבעתי שאשוב אליה ליותר מסטוץ, אז היא דואגת שהבטחה זו תקוים ומחר יש לנו טיסה לפתוח איתה את ה-39 שלי.

אני נמס, מתפוצץ אליה בתובנה ורגש ברורים שבורכתי באשה שבדרכה השקטה כל-כך - מנערת בעוצמה את כל העולמות שאני גורר איתי. כמה חמידות ארוזה בדבר היפהפה הזה שאני זכאי לכנות - האישה שאיתי. המסלול הזה שאני עובר לצידה והיא לצידי, אני מתכוון - אני מכיר מילים, אבל לא מכיר מספיק מילים.

 

אז 39, נכון שאני מתחיל להרגיש את זה. 
אבל לא באמת אכפת לי.

שם מצלמה על חצובה,
מכוון טיימר,
נעמד מול המצלמה בחדר ריק שמואר באור חלון,
מכין את עצמי באהבה לקמט החדש ש-39 מכינה עבורי,
קליק.


30.09.2015
לפני שנה, כשצילמתי את הצילום העצמי השנתי שלי, ציירתי לעצמי קמט חדש במצח שחשבתי שאולי 39 מכינה לי.

אבל לשנייה לא שיערתי, כיצד תתגלגל לי 39 בפועל, לא ראיתי את 39 מגיעה אלי ככה לפתע, ממש שבוע לאחר אותו צילום, עם התמודדות, שכרוכה בפרידה פתאומית, למעשה פרידות פתאומיות, במעבר, בוויתורים על עניינים שאהבתי, בשינויים מטורפים, שינוי של כל מה שהחשבתי כשגרה הרצויה שלי.

כתמיד, לא מוותר, תמיד בעניין של להבין, כיצד אני יכול לשדרג אותי ליגאל טוב יותר כלפי הסביבה שלי. לעיתים לא מצליח, אבל לא מתכוון להפסיק לנסות.

עם הכניסה שלי אל 40, מוצא עצמי משדרג את התובנה הקבועה הזאת, שלא הייתה מגיעה אליי ללא הרפתקאות 39 ועל כך בסופו של דבר אני כן אסיר תודה למסלול המאתגר בו צעדתי בשנה האחרונה. והוא היה מאתגר.

התובנה שלי השנה היא אמנם כן להמשיך, כן לנסות לשדרג את עצמי ליגאל טוב יותר, אבל לא רק כלפי הסביבה שלי.

לשם שינוי, להחשיב גם אותי כחלק מהסביבה שלי.

לקחת גם אותי בחשבון.

להיות טוב יותר - אליי.
(ולמי שזה מרגיש לו מובן מאליו, סורי, אני לומד ממש לאט, השיעור הקטן הזה לקח לי רק 40 שנה...)

בהתאם לכך, אני בוחר להניח, בשלמות עצמית, את התסכולים של 39 מאחוריי ולהתרכז בטוב ש-39 העניקה לי. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, כי באמת שכל תחומי חיי האישיים השתנו, אבל יכול לנסות ולתמצת את:

- מעבר דירה לפתח-תקווה. (יאפ, ליידיז אנד ג'נט'ס, אתם קוראים כרגע מישהו שאשכרה מחמיא לפתח תקווה על עצם היותה עיר נטולת קונספט. העיר ההזויה הזאת תהיה לעיתים מה שרק תבחר שהיא תהיה וזה היתרון שלה, לצד חסרונות, כמובן, כמו לדוגמה זה שלחיות בפתח-תקווה זה כולל את פאקינג פתח-תקווה...)

- "הצעת הרגשה", ספר הביכורים שלי - מתרחש ובקרוב הוא יהיה אצלי לחתימות, הקדשות, אריזות ומשלוחים. מתרגש מאוד לקראת זה.

- עלייה במשקל מ-90 ל-96, רק כדי לרדת 17 קילו ב-5 חודשים, אל ה-79 הנוכחיים.

- והפסקה הבאה אינה מוגבלת למה ש-39 ספציפית העניקה לי, אלא למה שהחיים כולם יכלו להעניק לי: קרן צור. הלב שלי כל-כך אצלך, ילדה. תודה על המכלול הזה שממנו את בנויה, אישה מרגשת ויפה שאת, שמבהירה לי בפשטות, במבט גלוי, במילים עוטפות, במגע קרוב ומכיל, באינספור מחוות מרגשות. את מדהימה ומנשימה אותי. אני כל-כך אוהב אותך, על כל מי ומה שאת עבורנו.

לאורך השנים "הצעירות" שלי, תהיתי לגבי ה-40 הזה, אליו אני מחליף קידומת היום. מתבונן על רבים במשך הזמן, שחווים את החיים עד אזור גיל זה וכשהם מגיעים אליו, איך אנסח זאת, הם כבר מקבעים את עצמם בסדר יום רוטיני ומתגלגלים במונוטוניות לעבר השנים המבוגרות שלהם.

עכשיו כשאני אשכרה כאן, ב-40, מוצא עצמי מבין שבהחלט יש מצב שחשבתי שטויות, כי כפי שאני מרגיש כרגע, אני חושב שזה יצא אצלי קצת הפוך. עד עכשיו "התגלגלתי" עם מה שהקרמה גלגלה לעברי, ורק עכשיו, ב-40, כשאני חמוש בתובנות ורגשות, אני מרגיש שמתחיל לחיות באמת. מתרגש לקראת ה-40 הבאות ומה שיהיה להן להציע לי לחוות.



אוקיי...
40.
איי קרמבה! פאקינג ארבעים!!!
זמן לעמוד אל מול מראה קטנה.
זמן למבט.
זמן להחלקת אצבע באומץ על אדים זמניים.
זמן עבורי לחייך בחזרה אל האיש הזה שם.
שמחייך אליי.
וכן, זמן לספור גם אותו.
כמישהו.
כמי שהוא.


30.09.2016
דאממ, בנאדם, 41 כבר כאן, מה אתה יודע...

אז מה אני יודע?

יודע שתמיד אמשיך להיות מופתע מחדש על תסריטים מהם מורכב העניין הפעוט הזה שמכונה "חיים".

יודע ש-40 היתה דרמתית כל-כך, מהרבה בחינות, עמוסה באתגרים יומיומיים שלעיתים רוקנו ממני כל טיפת אנרגיה אפשרית, פיזית, רגשית, מנטלית.

יודע שאני אלוף בלארוז דירה שלמה בשעתיים גג. יודע שעברתי דירה בחיי לפחות 22 פעמים, אל 18 דירות שונות. יודע שנכון להיום זה נראה פחות או יותר כך: רעננה >> ירושלים/הר-נוף >> קרית-ארבע >> ירושלים/נחלאות >> ירושלים/המושבה הגרמנית >> ירושלים/רחביה >> ירושלים/גאולה >> קרית-ארבע >> ירושלים/קרית-יובל >> קרית-ארבע >> ירושלים/קרית-מנחם >> קרית-ארבע >> רמת בית-שמש >> בית-שמש >> ירושלים/קרית יובל >> ירושלים/קרית-מנחם >> קרית-ארבע >> כפר-סבא >> עלי >> נווה-ימין >> פתח-תקווה >> גני-תקווה. יודע שיש מצב שאני מקום ראשון בארץ בלעולם לא לעזוב דירה מבלי להשאיר גליל של נייר טואלט בשירותים, לבאים אחריי.

יודע שאני כבר מינוס 7 במשקפיים. יודע שלא יכול לעבור ניתוח להסרה, רשתית עדינה מדי.

יודע שהפסקתי לעשן לפני 9 חודשים. יודע שלא יודע איך לעזאזל נתתי לדבר כזה לנהל אותי ככה במשך כל-כך הרבה זמן.

יודע שהפסקת העישון הביאה אותי שוב לאכילה נהנתנית. יודע שעליתי 5 קילו במשקל, שוב לכיוון ה-90. יודע שבמהלך ספטמבר שמסתיים היום, חודש אחד, הורדתי שוב את 5 הקילו הללו. יודע ש-85 גם לא טוב לי. יודע שאוטוטו אוריד 7 קילו נוספים, אל מקום שנעים ובריא לי יותר.

יודע שאני רוצה להיות בן טוב יותר לאמא שלי.
יודע שאני רוצה להיות אח טוב יותר לאחים שלי.
יודע שאני רוצה להיות חבר טוב יותר לחברים שלי.

יודע שאני רוצה להיות גבר טוב יותר לקרן שלי.
יודע שיש בי אלייך תודה עצומה כל-כך, על ששלחת לי את ההודעה הקסומה ההיא, בלילה ההוא, לפני שנה וקצת, כששינית את חיינו. את יודעת, אהבה, לפעמים אני מקניט אותך בצחוק כזה, על שכאשר את רוצה לספר לי משהו דרמתי שהתרחש ביומך, את עלולה להשתמש לעיתים קרובות בפתיח "לא, אתה לא מבין...", כדי להבהיר לי עד כמה קיצוני היה אותו הרגע אותו את מבקשת לתאר לי. אני רוצה "להשתמש" בזה קצת כלפייך, אישה מרגשת, כי לא, את לא מבינה בכלל, את לא מבינה עד כמה את חשובה לי, את לא מבינה בכלל, כמה סיבות את. בשבילי.

יודע שאני רוצה להיות יגאל טוב יותר מהיגאל שאני עכשיו.
ויודע משהו לא פחות חשוב: רוצה להיות יגאל טוב יותר אל היגאל שאני עכשיו.

יודע שאני לא יודע הרבה.
אבל את המעט שאני כן יודע - יודע שאני משתדל לדעת היטב.

יודע שרוצה אותך, 41. רוצה אותך לגמרי, אבל 41, בחייאת, בואי אלי פשוטה, בריאה, נינוחה, מרגשת. אל תנסי להתחכם.

כי יודע שב-41, אני כבר עלול להחזיר.




30.09.2017

יומולדת ארבעים ושתיים.
רגע, תן לי לראות את זה במספר, פאקינג: 42.

פאק, אמרתי "פאקינג" ביום כיפור.
טוב, כשאתה יליד 30 בספטמבר, אתה מתרגל די מהר לכך שכמעט בכל שנה יום ההולדת הלועזי שלך יפול על אחד מחגי תשרי, כי בואו, האתגר ב30 בספטמבר הוא לא איך ליפול על חג, אלא איך לא ליפול על חג. חודש תשרי הוא חודש מוגזם. חודש תשרי הוא בקבוק של סירופ קלמנטינה שמכריחים אותך לשתות בשלוק אחד מבלי לדלל.

אז כפי שפעם ב-19 שנה, כל אחד מאיתנו ולא משנה באיזה חודש נולד, חוגג באותו היום את יום ההולדת הלועזי והעברי שלו שנפגשים שוב (בגילאים 0 [פחות מיום] >> 19 >> 38 >> 57 >> 76 >> 95 >> 114), יוצא איכשהו שפעם ב-19 שנה יום ההולדת שלי מצטלב גם עם ערב כיפור או יום כיפור. התרחש אצלי לראשונה ב-1979 ואז ב-1998, מתרחש היום ב-2017, יתרחש שוב ב-2036, כשאהיה בן 61 (ובחיי שמקליד את כל חישובי ההצלבות הללו רק כדי לקרוא את זה בעוד 19 שנה מהיום ולצחוק בקול על המתוסבך והמטומטם שהייתי בעבר הרחוק ההוא, כשהייתי רק ילד בן 42...).

אבל תכל'ס, ברצינות שזה בסדר מצידי, לשלב מדי פעם ציון הולדת של נפש, אישית, ביום בו מציינים חשבון נפש, לאומית, כי בסופו של דבר, מחשבה על מצב הנפש שארוזה בי, זה מה שאני מנסה לעשות ממילא, בכל שנה, כשאני ניגש לצלם צילום עצמי, בסדרת הצילום/כתיבה המתמשכת הזאת, כבר 11 שנה ברציפות.

אז הנה שלי לשנה זו, 30.09.2017, בן 42:

חבל על הזמן,
אוקיי, סתום ת'פה ופשוט הקלד ברצף עכשיו,
אל תתווכח, כי חבל על הפרצוף שלך.

חבל על מי שמת.
חבל על מילים שהייתי צריך לומר ולא אמרתי.
חבל על מילים שלא הייתי צריך לומר וכן.
חבל על כל חיים שלקחתי כשיכולתי שלא.
חבל על כל חולשה לה נתתי להכתיב אותי.
חבל על כל תחושת חוסר אונים שחשתי.
חבל על כל תחושת חוסר אונים שחשבתי שחשתי.
חבל על ברירות לא נכונות שבחרתי.
חבל על ברירות נכונות שלא.
חבל על דמעות שוות שלא הזלתי.
חבל על דמעות לא שוות שכן.
חבל על חברים שלצידם לא נשארתי כשאולי היו צריכים.
חבל על חברים שלצידי לא נשארו כשאולי הייתי צריך.
חבל על כל צחוק פוטנציאלי שלא צחקתי.
חבל על כל חיבוק אפשרי שאליי לא הצמדתי.
חבל על רגעים בהם יכולתי להפוך עכבה לטובה ולא הפכתי.
חבל על כל סיטואציה אליה יכולתי להיכנס כבן זוג, בן, אח, חבר, אדם, טוב יותר, ולא נכנסתי.
חבל על כל סיטואציה בה יכולתי לצאת יגאל טוב יותר ולא יצאתי.

חבל על כל אלו, כן.

אבל יודעים מה?
זה בסדר,
כי מפעם לפעם חושב לעצור,
אולי אפילו סוג של לאגור נחישות,
כי חושב לקחת את כל אלו,
לעשות משהו בקשר אליהם,
כי לכו תדעו,
אולי בסופו של יום לא חבל על כלום,
אולי עוד אקח את כולם ואשזור לי מהם,
יופי של גשר "חבלים".

כן, גשר חבלים,
בעזרתו אחצה בבטחה,
את התהום העמוקה שיוצר,
כל אחד מה"חבלים" הללו בעצמו,
בדרכי,
אל אני.




30.09.2018

בן 43 היום.

אמת: זה בהחלט לאורך כל חיי - שעניינים של דימוי עצמי נמוך מנהלים אותי לא מעט, בזמן שאני טורח מאוד להסוות את העניינים האלו, הרבה. חוסר בטחון בעצמי, חרדות חברתיות עמוקות, דגש ממש מוגזם על מה חושבים עלי אנשים, איך אני נראה בעיניהם, האם אני מובן, האם אני מורגש נכון, האם אני מורגש בכלל, האם אני נחווה על ידי הסביבה שלי כפי שהייתי רוצה שיחוו אותי.

הדימוי העצמי הנמוך מביא אותי לכל מיני מקומות ממש מיותרים כאלו, משחקים של מסכות, משחקים שמביאים אותי למינון קמצני מדי של רגשות אמיתיים כלפיי חוץ, כי בואו, זה הרי גם מה שהעולם משדר לך בחזרה, שעדיף שתשמור אותך לעצמך. ובואו #2 - רובינו שחקנים גדולים שם בחוץ, ברמות של אוסקר, כדי שנשרוד האחד את השני באינטראקציות החברתיות השונות.

למה זה חשוב לי כל-כך?
כי אני אידיוט.

וכך מוצא אותי לאורך שנים מחייך מאוד כלפי חוץ, כדי להסוות שאני צורח מאוד כלפי פנים.

וכך מוצא אותי מתנחם באוכל מוגזם מאוד כלפי פנים, מצטער בתוצאה הגופנית מאוד שנוצרת כלפי חוץ.

וכך מוצא אותי מנמיך עוד את הדימוי העצמי הנמוך ממילא, כי היי, למה שמישהו יראה אותי נכון? הרי אפילו אני לא רואה אותי נכון.

וזה מרגיש כמו נפילה אל בור ללא תחתית, וזה ממש מחרפן ליפול ככה באוויר, כי הזמן עושה את שלו ואני כבר על האדים של הדלק, אני רק צולל אל החושך הפנימי שלי, במשך שנים ארוכות, חושך שנהיה כרוני, לא מרגיש את הקרקע שתקבל את הנוכחות שלי. ובא לי להרגיש פאקינג ראוי. לקבל מסלול. לנחות. להרגיש בטוח. בעצמי.

דאממ, אני מאמין למעשה שזו אחת הסיבות המקוריות שעבורן זרקתי את עצמי לכיוון האמנותי, של צילום וכתיבה, כלים בסיסיים של הבעה, כדי שאוכל לצעוק אותי ולפעמים להשתמש בה, באמנות, כדי לגשר קצת בין מה שאני חושב שרואים בי, לבין מה שהייתי רוצה שיראו בי.

וזה הקטע: האמנות גומלת לי בחזרה, בדרכה שלה.

כשאני מצלם/כותב על כל משבר, בעיה, טראומה, שכל רצוני הוא שהחרא הזה לא יהיה לחינם ושאני רק רוצה לצאת מהמשבר, בעיה, טראומה, כיגאל טוב יותר היום משהיכרתי אתמול - אני מתכוון לזה. באמת. מתאמץ מאוד לפעמים, לא תמיד, אבל מתאמץ מאוד לפעמים, כדי ליישם יגאל טוב יותר.

מרגיש שבשנה האחרונה נתתי עוד קצת עבודה עצמית. אולי זה הולך להישמע לכם מטומטם: בין האנשים שמכירים אותי - התחלתי לספור גם אותי. אני מתחיל לרצות גם אותי.

גם סליחה על שהצפתי בפייס, במשך איזה רבעון, תהליך מתועד של הורדת משקל, הורדתי בסביבות 12 ק"ג הפעם. התייצבתי על אזור ה-80 ק"ג. כאמור, אלו לא רק קילוגרמים פיזיים, הם גם קילוגרמים של תסביכים רגשיים, עול מיותר, מסכה שומנית שהתאמצתי להעלים, כדי להצליח לרצות לראות אותי, כדי להצליח לרצות להראות אותי. כל חיי אני ברכבת הרים משוגעת של עליה וירידה במשקל, אינפוט ואאוטפוט מנטליים ופיזיים, כאחד. פעם נכנע, פעם נלחם. פעם מצליח, פעם נכשל. אבל גם אם לדעת המומחים יש לי עוד איזה 5-6 קילו להוריד, יודע לומר שבמהלך השנה האחרונה החזרתי מאדר פאקר מלחמה. גם פיזית, גם מנטלית.
 

אז הי אתה, יגאל, כן, אתה, הנה תזכורת לעצמך, יא תחת. כשאתה מדבר על יגאל טוב יותר, הנה כמה טיפים לעניינים שאתה רוצה להבטיח לעצמך לכבוד שנת ה-43 שלך ואתה הולך להזיע עבורם כמו מאדר פאקר, כי זה רק עבורך:

יגאל טוב יותר תמיד יסתכל על אישה מהממת אחת, קרן האור של החיים שלו, יתפעם, יפנים ויוקיר, את כוחה של אהבת אמת, על כמה שאפשר לאהוב אישה, שמבלי שהיא תאמר לו מילה - היא אשכרה מגדירה אותו, בעצם פעימותיה בליבו. לא מדמיין את החיים האלו בלי את, כי את כל-כך החיים שלי, קרן צור.

יגאל טוב יותר יזכור שבסופו של דבר האדם הוא חיה חברתית, סרטים או לא סרטים, דימוי עצמי נמוך או לא דימוי עצמי נמוך, יגאל יצור קשר עם חברים, עם משפחה, עם אנשות ואנשים, יפגוש, יחייך, יחבק, ירגיש, יחווה, יספוג, את כל מי שנכון עבורו, שגורם לו להרגיש יותר, יגאל טוב יותר.

יגאל טוב יותר ישאף לנסות להוציא ספר שני בשנת ה-43 שלו, גג 44, אחי, ת'זכור. יתכן גם שלא יצליח, אבל אין מצב שיגאל טוב יותר לא מנסה.

יגאל טוב יותר ירשום עצמו ללימוד ניגון גיטרה, כי יש לו לחנים שהוא חייב לנגן, מילים שהוא חייב לעצמו, להוציא מעצמו. אה, נרשמת כבר ואתה מתחיל לנגן גיטרה ב-15 בנובמבר? מעולה, אחי, איזה יופי, אני אוהב כשאתה מקשיב לי.

יגאל טוב יותר, יפסיק ברגע זה לכתוב על עצמו בגוף שלישי, אז אוקיי, אפסיק, אתפשט בכנות, אסתיר את פני הפעם, כי מספיק פרצוף תחת אחד בפריים, אתייצב מול עין של עדשה, אקליק, כן, באומץ קטן, אאחל לעצמי שאהיה בטוב אלי. אאחל לעצמי שב-43 אהיה יגאל טוב יותר, לאחרים. לעצמי. תמיד.

ואולי זה לא כזה סיפור מהתחת, להיות יגאל טוב יותר.


30.09.2019

אוקיי... ארבעים וארבע.
44 הוא פאקינג הגיל שלי. היום.

כשאתה יליד 30 בספטמבר, כמעט כל שנה אתה נופל על איזשהו חג. לפעמים סוכות, לפני שנתיים יצא לי ביום כיפור, השנה אני על ראש השנה. זה בסדר גמור מצידי, לציין את הלידה שלי לצד לידתה של שנה חדשה, אולי אפילו קצת מעצים לי את תחושת הדף החדש אליו אני מדפדף היום.

אבל מדפדף ברגשות מעורבים, אם לתת כאן כנות.

ברגשות מעורבים, כי השנה החולפת היתה מוזרה לי ובאופן כללי אני לא מרגיש "100" כבר זמן רב, לגבי הבפנים שלי, הרגשי, זה שכל-כך רוצה כל הזמן לצרוח את עצמו. אני מניח שזה קשור לעובדה שבחרתי בעבודה שהיא בסופו של דבר די מונוטונית ,שמאפשרת לי לשים אוכל במקרר, בזמן שהנחתי שתמיד יהיה לי זמן לאמנות, צילום, כתיבה, אמנות שתאפשר לי לשים אוכל בנשמה.

זה מאדר פאקר טריקי, מוצא עצמי עם הזמן מאותגר מנטלית בעקבות החלוקה הברורה הזו שקיבלתי על עצמי. מוצא עצמי טעון, מרגיש כמו רימון שנועד להתפוצץ באחת משתי הדרכים האפשריות. בטוב. ברע.

ואז מוצא את עצמי כועס עלי, כי אני בכלל לא מבין את הדרמה המטורפת שזה מבצע בי בנשמה. זו ממש לא בעיה להיכנס לפרופורציה, הרי מספיק שאחשוב לרגע על בעיות כל-כך קיומיות ומהותיות שאיתן אנשים מתמודדים מדי יום, כדי שאבין שאני לגמרי מע'פן שמתבכיין כאן על "מחסום יצירתי", מי שישמע...

יודעים מה? פאק אנשים אחרים, מספיק אפילו שאחשוב לרגע על עניינים שאני אישית ניצחתי בחיים האלו, כדי שאבין עד כמה החיים שלי נהדרים. באמת, בתוך כל האתגרים היומיומיים, אני פאקינג אוהב את החיים. אני אוהב לחיות.

במיוחד, כשמעבר לכל הטוב הקיים, אני חי לצידה של קרן צור שלי, האישה המהממת הזאת, אהבת חיי, מפעימה אותי בכל-כך הרבה מובנים ואני מאוהב בה יותר מכל המילים שאני מכיר. היא הרגש המושלם ביותר שהתרחש לי בחיי.

כן, אני אומר את כל זה לעצמי מדי יום, בהודיה מלאה על הטוב. אבל יוצא אל יומי ואז מוצא את עצמי נפיץ לאלל'ה, מנטלית, רגשית. מוצא אותי עמוס רגשות ומרוקן מרגשות, בו זמנית. מאפשר, בכל פינה ובכל הקשר, לאנשים קטנים ורעים ולסיטואציות קטנות ורעות, לנהל לי את מצב הרוח, בזמן שיש בי יכולת לכל-כך הרבה יותר מזה.

יודע שאני דרמה קווין. אני זונת הבעה. מבחירה. אבל אם כבר להתפוצץ, עדיף לי להתפוצץ החוצה ולא להתפוצץ פנימה. מניסיון אני יודע: זה ממש לחלוטין אסור לי שמשהו יהיה עצור בי לגבי מה שאצור בי.

אז זה הרבה פרומו בשביל איחול ממוקד אחד: השנה אני מקבל על עצמי לקבל את מי שאני, כמו שאני, שם בפנים. לצעוק החוצה יותר אותי. ליצוק החוצה יותר אותי. ליצור החוצה יותר ממני.

מאחל לי שבין אם בא לי לכתוב ובין אם בא לי לצלם, בין אם בא לי לרגש ובין אם בא לי להתרגש, בין אם בא לי לחייך ובין אם בא לדמוע, בין אם בא לי לצרוח ובין אם בא לי ללחוש, בין אם בא לי להיות ובין אם בא לי להיות, מאחל לי שאהיה מפוצץ ביצירה, כרימון.

אז 44, בואי, בואי הראי לי ממה את עשויה, כי אני כאן מתכוון לשחרר ניצרה ולהתאמץ להראות לך ממה אני עשוי.




30.09.2020

בן 45 היום.

מודה שעד לפני מספר שעות עוד לא היה לי שמץ של מושג מה יהיה הפריים השנתי שלי. על המסכה בצילום כאן קשקשתי בספונטניות, יצא שיעור טוב עבורי, המחשתי לעצמי שכן, כפי שחששתי - די חרא לי כרגע.

אז היום אלו 45 שנים שאני באזור.

45 שנים, שהם 540 חודשים, שהם 2,348 שבועות + יום, שהם 16,437 ימים, שאני מנסה להתהלך כאן בינינו, לפעמים בהצלחה, לפעמים בקצת פחות. כמו השנה, לדוגמה. מרגיש לי שהשנה התהלכתי כאן קצת פחות...

הרבה עניינים איחלתי לעצמי ביום ההולדת האחרון, ה-44 ההוא. יוצא בדיעבד שקצת השליתי אותי, לא רק אני, בואו, לא נראה לי שיש אדם על הפלנטה, שדמיין ב-2019 את 2020 הנוכחית ככה דפוקה מהיסוד...

אבל מעבר לבאסה הגלובלית מצד כל איש נושם על 2020 המחורבנת הזאת, גם ברמה האישית והפרטית הזאת של ביני לביני, מודה שאני פשוט לא מוצא את עצמי כאן השנה. זה הרי רק לפני חודש ויומיים, שקיבלתי הודעה טקסטואלית ואשכרה דקה אחריה כבר קיבלתי שידור ויזואלי של ממש, שבו אני בוהה בהלם בתיעוד, כיצד האח הבכור והאהוב שלי, ניסן, מורה טייס וטייס מומחה, שקיבל מטוס ישן מהחברה בה עבד, יחד עם חבר קולגה, טייס טוב בזכות עצמו, מתרסקים אל מול עיניי, אל פינת קומה חמישית של בניין לא מאוייש ומשם אל הקרקע, הרסיסים חותכים לי את הנשמה, כשאני מבין שהנה אני צופה ויזואלית, הלכה למעשה, בנשימתו האחרונה של אח שלי, שנמצא שם, איפשהו במטוס הזה שפאקינג מתרסק לי באלימות אל מול עיניי, במהדורות החדשות הצהובות של דרום פלורידה, שבוודאות לא היו מדווחות את העניין שוב ושוב, אם לא היתה להן ההתרסקות מצולמת...

ככה שאח אהוב, טייס מחונן, מתרסק עם המטוס אל הקרקע בשידור אל מול עיניך - צ'ק. לחזק בארץ אמא מבוגרת, שמרוסקת מצער על בנה הבכור שמת לה מעבר לאוקיינוס ומשחררת את המערכת החיסונית הפצועה שלה לקלוט כל וירוס שזמין ברדיוס - צ'ק. וזה בזמן ש-2020 גם ככה לא באה לך בטוב מלכתחילה, קורונה וכל השיט, ביטול חופשות בחו"ל שהוזמנו מבעוד מועד, ריחוק חברתי, סגירת כל העניינים הבאמת חשובים הללו של הלב, "כי קורונה" - פאקינג צ'ק. 

ומודה, היו לי קשיים מנטליים עם עצמי עוד ב-2019... אבל 2020 על גרורותיה באה וסגרה ת'בסטה של סיכויי ההתגברות על קשיי 2019.

ואחרי הכל, אלו נשימות מאוד עמוקות כאן בימים אלו. מתחיל לעכל שבין אם ארצה ובין אם לאו - יש מחר. נהיה בסדר. מניח שיש עוד הרבה ג'יפה בדרך, אבל כן, אהיה בסדר.



לא אתן הפעם תקוות עלומות לשנת ה-45 שלי, אלא אתן ציפיות שלי מעצמי, לגבי 2 עניינים שדחופים לי השנה:

1. בנוהל, אל תשאל למה 44 היתה מע'פנה, אתה ואני כבר יודעים שהיא היתה מע'פנה. נו, ו...? איך ההצטדקות מקדמת אותנו לאנשהו? היא לא. התאמץ ועשה כל מה שאתה יודע כדי ש-45 תהיה טובה יותר, כלפי האהובים שלך, כלפי הסביבה שלך, כלפי עצמך.

2. התוכניות האישיות, העניינים הללו שבינך לבינך אתה יודע שיעשה לך ממש טוב ליישם אותם - קום ועשה אותם, יגאל. לא "למרות". קום ועשה אותם "בזכות".

התלבטתי אם לצלם עצמי אופטימי או פסימי, לבסוף ההחלטה נפלה על - מציאותי. מציאותי מהבחינה הזאת שיודע להודות שגם אם די חרא לי כרגע, יש לי את הידיעה שאני לא אוותר לי. אעשה לי טוב ויודע כבר עכשיו להצהיר שיש לי בחיי המון טוב.

אז כן, מלכתחילה, אם הייתי צריך לדמיין שנה אחורה מעכשיו? היו לי המון מחשבות מה לכתוב בפוסט היומני של הגיל המשמעותי הזה, 45. רק שהגיעו בדרך גם מלא כאפות, שטלטלו את האוניה הזאת.

אבל... וזה "אבל" שהופך את כל החיים הללו לאפשריים, אבל עניין אחד ויחיד נותר יציב תמיד, לא מעורער, אלא להיפך, רק מתחזק אצלי, ככל שהטלטלות האישיות מסביב מאיימות לערער בי, לערער אותי:

קרן צור.

כן. זאתי. בכל רגע נתון יש בי תודה, ממש עמוקה, על כך שזכיתי שקרן צור היא האישה שלצידי, לאורך הנסיעה המטורפת ברכבת המאתגרת הזאת של החיים שלי. מסתכל על קרן, גם כשהיא ערה ואני ישן וחולם לצידה, גם כשהיא ישנה ואני ער, מסתכל עליה בפליאה ותוהה, איך זה שפתרונות לבעיות רציניות שלי מונחות לפני בדמותה של האישה המטריפה הזאת, עוד לפני שאני בכלל יודע שיש לי בעיות...

אז אמנם יומולדת ובלה בלה בלה, אבל לא אשקר, ברור שאני לא מאה כרגע. רק שבתכל'ס, בסופו של יום, כשאני מתפשט מכל התסביכים שעוטפים אותי ונכנס למיטה איתה, עם קירבה, ערבות, פתיחות, הכלה, תשוקה, כנות, משיכה, כל העסק שממנו מורכבת אהבת אמת, של שניים שנושאים האחד את השנייה לאן שרק בא להם, כי באמת בא להם, אני יודע, על אמת יודע, שאהיה בסדר.

תודה על קרן צור שלי, המהממת כל-כך, ביופייה, באופייה. אוהב את האישה הזו כמו שאני אוהב את החיים.

ואני אוהב את החיים. תודה על שאני כאן, זוכה להתבטא מתי שבא לי, כמה שבא לי, כמו שבא לי. אוהב לחיות, רק שפאקינג ישתחרר החנק הזה ונוכל באמת לא רק "להתקיים", אלא באמת "לחיות", טיולים, פאבים, מפגשים, חיבוקים, קירבה, חיוכים, נשיקות, כל העסק הדביק והמנשים הזה שממנו מורכב העניין הפעוט ההוא שמכונה - חיים.

תודה על כל מי שחש עצמו קרוב אלי וכשאפשר ומותר מיישם איתי בפועל את הקירבה הזאת. אוהב על אמת.

אינשאללה פריים משוחרר יותר ב-46...


30.09.2021

נו, מה יומולדת 46 עכשיו, מה! רגע! יש לי עוד מלא עניינים להספיק!
היום בדיוק אלו כבר 46 שנים שאני כאן.

חושב על השנה החולפת, האמת הפשוטה היא שהשנה היתה לי קשוחה, כמעט כמו קודמתה. שחיקה בנפש, שחיקה בגוף, שחיקה בנשמה, שחיקה במהות, אני מניח שכך היה לרבים נוספים, שנה שניה של קורונה, על כל גרורותיה, הרפואיות, החברתיות, המשפחתיות, הכלכליות, הגיאוגרפיות, האישיות והרגשיות. כן, היא היתה לי שנה קשוחה. לפני שנה כתבתי את יומולדת 45 רק חודש לאחר שאחי נהרג, היום אני שנה וחודש. הכאב קיים ונשאר. הוא רק יותר מנוהל, אני חושב. כי זה רק הזמן שיודע לשכנע אותך בוודאות ש: כן, אחי, הוא באמת מת. אין יותר ניסן. ראש למעלה, יגאל, כי כך הוא היה רוצה עבורך באהבתו ובגאוותו. וכך הכי נכון. לחיות.

וחושב על השנה החולפת הזו, על איך ששוב, גם השנה האחרונה היתה אפשרית לי בזכות האדם הקרוב אלי ביותר בחיים הללו: קרן צור. האישה המהממת הזו של חיי, איך שמדי יום ביומו ומדי לילה בלילו, אהבתה המרגשת מרימה אותי מהמקומות הכי מפילים.

אני בכלל לא אסיר תודה על קרן צור בחיי. אסיר תודה הוא עדיין אסיר, אז אני אוהב להסיר את האסיר. אני כל-כך מותר תודה, על קרן צור בחיי. אני מרגיש את האישה הזאת פיזית בגופי, לא פחות מבנשמתי. הלב הפיזי שלי פועם אליה חזק ממש. לא משנה איך השנה שלי נראית, הידיעה הזאת שכל יום שלי מסתיים בזרועותיה הקטנות שאיכשהו מכילות אותי, הידיעה הזאת מנשימה אותי בכוחות שלא ידעתי שיש בי. אני מאוד מעוניין לבלות את כל חיי בניסיון להיות שווה את זה. להיות שווה את האהבה הטהורה הזו שאני חווה מהאישה החכמה, היפהפייה, המעניקה, העדינה, המנשימה, המרגשת, הסקסית, החברה הטוטאלית והכל-כך טובה אלי הזו, קרן צור שלי.

האמת? אופטימי.
זה לא שאני נאיבי, זה לא שאני לא יודע מה היקום בישל במיוחד עבורי בעבר.

מבטיח שאכלתי ב-46 השנים הללו מספיק כאפות וסרטים שמספיקים ללייף-טיים, כאן ברשת אני משתף רק קמצוץ מהם.

אבל כן, אני מעוניין לבחור שוב, בכל פעם מחדש, באופטימיות.

זה לא שאני נאיבי, זה לא שאני לא יודע מה היקום מבשל במיוחד עבורי בהווה.

מבטיח שהאופטימיות שלי למעשה מגיעה מתוך ההבנה והידיעה העמוקות, על בשרי ועל נפשי, שהעולם הזה הוא פאקינג עולם מחורבן. דווקא מתוך זה אני אופטימי.

אבל כן, גם אם נכון שלא הייתי מתוכנן והגעתי לעולם לגמרי בטעות, אני כבר כאן, סבבה? אז אם כבר הגעתי, אני מאוד מעוניין להשתדל ולהרגיש טוב בקשר לזה שאני כאן.

זה לא שאני נאיבי, זה לא שאני חושב שהיקום יפסיק לבשל שטויות במיוחד עבורי בעתיד.

רק שהיום, לכבוד מחשבת יומולדת 46, אני חושב לקום רגע אל המטבח הזה שנקרא החיים שלי, לתפוס קצת יותר פיקוד, על הפלנטה שסביבי ועל הפלנצ'ה של קיומי, אולי השנה אבשל יותר בעצמי, עבורי. אם בא לו - היקום המזורגג מוזמן להצטרף אלי למנה ולדרינק, אבל הגיע הזמן שזה יקרה יותר בתנאים שלי. אני מעוניין להחליט הפעם, מה יהיו הטעמים של השנה שלי, אילו מנות של רגשות אגיש לעצמי, באילו תבליני מחשבה ועשבי הרגשה וגרגרי עשייה אשתמש, על מנת ליצור לי ולסביבתי שנה מצויינת, כי רוצה שבעוד שנה מהיום, כשאציין 47 שנים לקיומי, אוכל לכתוב בגאווה וסיפוק, שבוא'נה, 47 היתה לי טעימה, מרגשת, מסעירה, משביעה, עשויה, מרגיעה, שופעת, מנחמת, מספקת, מנשימה ואהובה.



קא-צ'ינג, מנה 47 קאמינג אפ.
אני על זה.
בחיי...


30.09.2022

לפני שנה, ביום ההולדת הקודם שלי, 46, לאחר ייאוש ועצב על שנתיים חונקות של קורונה, שחיקה בנשמה על אבדות אישיות ואתגרים נוספים - סיימתי את המחשבה השנתית שלי כך: "לכבוד מחשבת יומולדת 46, אני חושב לקום רגע אל המטבח הזה שנקרא החיים שלי, לתפוס קצת יותר פיקוד, על הפלנטה שסביבי ועל הפלנצ'ה של קיומי, אולי השנה אבשל יותר בעצמי, עבורי. אם בא לו - היקום המזורגג מוזמן להצטרף אלי למנה ולדרינק, אבל הגיע הזמן שזה יקרה יותר בתנאים שלי. אני מעוניין להחליט הפעם, מה יהיו הטעמים של השנה שלי, אילו מנות של רגשות אגיש לעצמי, באילו תבליני מחשבה ועשבי הרגשה וגרגרי עשייה אשתמש, על מנת ליצור לי ולסביבתי שנה מצויינת, כי רוצה שבעוד שנה מהיום, כשאציין 47 שנים לקיומי, אוכל לכתוב בגאווה וסיפוק, שבוא'נה, 47 היתה לי טעימה, מרגשת, מסעירה, משביעה, עשויה, מרגיעה, שופעת, מנחמת, מספקת, מנשימה ואהובה. קא-צ'ינג, מנה 47 קאמינג אפ. אני על זה. בחיי..."

אז אני בן 47 היום, עברה שנה, איזו ברכה זו שאני יודע לשתף שהשנה הזאת אכן היתה לי טעימה, מרגשת, מסעירה, משביעה, עשויה, מרגיעה, שופעת, מנחמת, מספקת, מנשימה ואהובה.

נכון שיש ותמיד יהיו לי האתגרים הקבועים של קיומי, הדאונים, הסיוטים, השדים הנוראיים מהעבר שמתעקשים לשחק עלי הווה, אבל כפי שיש בי הכרה ברע שקיים בעולם - יודע שבריא וחובה גם לעצור ולברך על הטוב כשהוא מתרחש.

והתרחש אצלי הרבה טוב בשנה האחרונה.

השנה, אמא לביאה שלי, האחות והאח האהובים שלי, היו בסדר כולם.

השנה, בנוסף למשרת היום המלאה שלי כשכיר, גם הקמתי מאפס את איטס ויגן, המותג הטבעוני הביתי הפצפון שלי, שממלא אותי בהרבה טוב. זה באמת אפילו לא קשור להכנסה כספית נוספת שאני מאוד מאוד צריך, אלא קשור להכנסה סיפוקית, הכנסה מנטלית, הכנסה רגשית. אני מניח שזו הסיבה שאני מתעקש לעשות בה הכל: בישול, אריזה, צילום, שיווק, קופירייטינג, כתיבה, שירות, גירוש שדים... חוץ משני עניינים שפשוט אין לי רישיון לבצע אותם: ראיית חשבון ומשלוחים - זה one man show, שמאגד אל תוכו הרבה מהרעב של הלב שלי, לחיות. לא רק להיות קיים, אלא באמת: לחיות.

השנה, לאחר שהקורונה ביטלה לנו בפרצוף שנתיים של חופשות מתוכננות, בהן אנחנו נוסעים מדי פעם להיות אחת על אחד לכמה ימים, סופסוף הצלחנו לנסוע לשתי חופשות מהממות שעשו לנו כל-כך טוב, איטליה במאי, גרמניה בספטמבר, אינשאלל'ה עוד הרבה חופשות מתדלקות ומתגמלות כאלו, ברגע שנוכל.

סדרת הצילומים הזאת, "הרצוי, המצוי, החצוי," מצולמת בכל שנה לכבוד יום ההולדת שלי כבר מ-2007, כשחגגתי 32. זה הצילום ה-16 בסדרה. זה תמיד אני נטו, אינטימי, ביני לביני. השנה שאלתי את קרן שלי האם היא תסכים להיכנס לפריים ולשים עלי יד רגע, כי יש משהו שאני רוצה לומר:



קרן צור. מי אני בלי היא.

מקליד עכשיו ברצף, מוקדם בבוקר יום ההולדת, קרסתי אתמול בערב לישון מוקדם, היא ניצלה את ההזדמנות שאני ישן, תלתה כאן מזל טוב גדול על כל הקיר, הניחה על השולחן שני בקבוקי יין פסיכיים של תשבי, פאקינג יין סירה 2014 וגם בקבוק ויסקי מעושן של מונקי שולדרס, שיהיה לנו להמשך חגיגות בימים הקרובים, איפשהו בסופ"ש, בחג-שבת-חג-שבת שיש כאן כל רגע בתשרי.

היא עדיין ישנה כרגע, אני קם לרגע מהמקלדת, פותח דלת בשקט, מציץ בה, אלוהים, כמה היא יפה לי, מבפנים ומבחוץ.

תודה על הזכות הזאת, שבת אדם נדירה ומדהימה כמו קרן צור בחרה בי, להיכנס אל תוך חיי, כולל הכל. להכניס אותי אל חייה, כולל הכל. לחלוק איתי חיים כאן. אהבה. אהבה על אמת.

מסתכל עליה, משתהה. מביט בה, משתאה. כמה טוב, חוכמה, צניעות, יופי, סקסיות, חמלה, אכפתיות, אמת ונתינה ארוזים באישה המהממת הזאת שחיה איתי ומנשימה אותי ככה.

ביקשתי ממנה להיכנס לצילום העצמי השנה, כי חשבתי לסיים בתודה על עוד שנה שבה קרן צור שמה יד על ליבי, שמה עין על נשמתי, שמה רגש על נפשי.

שנה, ברוכה הבאה. אני שמח שנולדתי. בחיי.
שנה, אני בא אלייך בטוב. בבקשה בואי אלי גם את ככה...


30.09.2023
בן 48 שנים היום. 

חשבתי לי שאולי הפעם אכתוב את הסיכום השנתי שלי בצורה כזאת של 48 עניינים לגביי, תכונות, מחשבות, נטיות, רגשות, קוריוזים, סיטואציות קצה, שריטות, יתרונות, חסרונות, על חלקם שיתפתי בעבר, על אחרים פחות. האמיצים הנדירים מביניכם שיבחרו לפרגן לי עכשיו ולהישאר לקרוא אותי כאן, בעצם הולכים לקרוא 48 סטטוסים שונים, אם אכן אצליח למצוא 48 עניינים לגביי ששווים שיתוף. זה כל-כך בסדר אם לא תשרדו את זה הפעם, כי אפילו יחסית אלי, חופר מלידה - זה בוודאות הולך להיות מאוד ארוך. אני פשוט מתפקס רגע ומרשה לאצבעות לשוט על המקלדת, אין לי מושג עדיין איך זה יתגלגל ואת מי זה בכלל מעניין, אבל יש לי רצון לבטא ולראות בעצמי מה לעזאזל אני רוצה ממני. יאלל'ה, צילום עצמי לאווירה ויוצא לדרך:
 

1. אני הצעיר ביותר בהיררכיית האחים, בן זקונים, הדיבור הוא שההורים שלי כבר תכננו לסגור את הבסטה אחרי 3 האחים הגדולים שלי, כך שאני ממש לא מתוכנן, סוג של "תאונת עבודה" ממש באמצע הסבנטיז, 30.09.1975.

2. איך קיבלתי את השם הפרטי שלי: נולדתי בשבת בראשית, הסיפור של אדם וחווה, קין והבל וכל הבלאגן הראשוני. במשפחה, לא משנה מי ולא בא לי לפתוח את זה, אבל במשפחה הפרימיטיבית שלי רצו שאקבל את השם קין, כי מבחינתם קין היה סוג של "גבר", לקח מה שרצה כשרצה. אבל אמא שלי גיבורה, כפר'עליה, מיד התקוממה ואמרה "מה פתאום! הבן שלי לא יקבל שם של רוצח, הבן שלי יביא גאולה לעולם!", מכאן: יגאל. בכל מקרה, שמח בחלקי ואוהב את השם שלי. מזל שאמא המתוקה לא הלכה על הבייסיק של "גאולה", הא?... וואי, אם הייתי גאולה, זה היה מוזר ברמות, אני מתכוון, אני אוהב ציצים, סבבה, אבל לא את שלי, אז מה קשור גאולה גיאת עכשיו, זוזו... יגאל גיאת איט איז!

3. בהמשך לסעיף הקודם, כ-20 שנה אחר-כך, אני חייל בסדיר, משלים הכנסה בשיעורים פרטיים בהכרת המחשב. יש לי תלמיד, ילד ממשפחה מבוססת, רחביה, ירושלים. אמנם משפחה מבוססת, אבל הילד מאותגר חברתית, מופנם וטעון, אני כבר מזמן חורג משיעורי הכרת המחשב ואשכרה מצליח להרים את הילד מבאר של בדידות ומצוקה וחרמות וכל החרא הזה. הילד פורח, מתקשר, מפתח ביטחון, השתנה לי אל מול הפרצוף. אבל יצחק רבין ז"ל נרצח. מה הקשר רבין נרצח אתם שואלים? בתוך יומיים מהרצח אני מקבל טלפון, "שלום, יגאל, לצערי לא נוכל להיעזר עוד בשירותים שלך, תודה." אני שואל האם יש סיבה מיוחדת, כי נראה שהכל מדהים, אז אשמח לדעת מה לשפר אצלי עם הלקוחות האחרים, "זה לא שקרה משהו מיוחד מצידך," היא אומרת לי בטון מפוצץ בעובש ומוסיפה שורה מתכתית אחת, שבאמת חותכת אותי, על הלגיטימציה, על המטריה המטומטמת שסיפקו לה האווירה הלאומית, התקשורת, החברים, הווייב הכללי הרעיל הזה שבינינו: "פשוט, פשוט אתה כמוהו, תימני. אתה עוד אפילו מתנחל. יש לך כיפה סרוגה. גם לך קוראים יגאל! לא, אני צריכה להיות זהירה כשזה מגיע לילד שלי, אני מצטערת..." חושב לעצמי, וואל'ה, דאממ, מצב שקין גיאת בכל זאת היה עובר יותר טוב...

4. אמנם מגיע ממשפחה תימנית מסורתית, שזה אומר זרם דתי "רגוע" יחסית, אבל בפועל, הורים גרושים כשאני פצפון בן 4-5, אמא נשארת לבד עם כל השיט, חוסר יכולת כלכלית להחזיק אותי בבית, התגלגל כך שגדלתי בירושלים בישיבה בתנאי פנימייה. גאולה ומאה שערים הם מגרש המשחקים שלי, 10 שנים, אזור 6-7 עד 16-17. "שנות הפלסטלינה", אני מכנה אותן, השנים שבאמת מעצבות את מי שתהיה לאורך חייך לאחר שתתקשה. ראיתי את הבית רק כל שבת שלישית, אפילו בצבא יצאתי יותר טוב... כך שאשכרה הבית המקורי הפך להיות המקום המוזר ההוא אליו אני מגיע רק לפעמים ורחובות ירושלים ופרוזדוריי הישיבה היוו את הבית הראשון הקבוע.

5. מכיוון שגדלתי בחינוך חרדי, על אף שהיום אני כבר לא מקיים אורח חיים דתי בשום צורה, ממש כלום, יש כמה ניואנסים שכן נתקעו איתי, גם עשרות שנים אחרי. חלק מהם: עדיין יוצא לי לפעמים על אוטומט בס"ד בראש הדף של רשימת הקניות, בכתב יד אני עדיין שם מקף חוצץ בין יי או יה, עדיין זורק ציפורניים גזוזות לאסלה בלבד ולא לפח, עדיין נועל נעליים לפי המסורת (נועל ימין ולא שורך, נועל שמאל ושורך ורק אז שורך את ימין).

6. עד היום אני נהנה לכתוב מדי פעם בכתב ראי, קריא, במהירות כתיבה רגילה. סיגלתי לעצמי את היכולת המוזרה הזו כי השתעממתי בכיתה. המורים/רבנים התחננו שאפסיק עם זה, כי הם נאלצים לקרוא את הטקסטים שלי אל מול המראה או להפוך את הדף ולהרים אותו אל מול פלורוסנט כדי להצליח לקרוא אותי...

7. אולי זה חלק ממה שגרם למורים לרצות להיפטר ממני: הקפיצו אותי כיתה. פעמיים.

חושב שההקפצה לא היתה מוצדקת כלל, הייתי ילד הלום, עם היגיון פנימי שלא תמיד הסתדר עם איך שהעולם עובד. הנה כמה עניינים בהם לגמרי האמנתי כשהייתי ילד קטן והתביישתי לומר בקול:

8. עד גיל 10 בערך הייתי בטוח ששלטים ברחוב עם הסמל ההוא של חניית נכים פשוט מספרים לך שיש שירותים ציבוריים בקרבת מקום. ברור, אחרת למה האיש בשלט יושב ככה על מושב עגול באמצע הרחוב? זה הכי מובן! כפי שיש שלטים לשירותים עבור אנשים שצריכים נמבר 1, אלו עם הציור של האיש העומד, כך גם יש שלטים לשירותים עבור אנשים שצריכים נמבר 2, אלו עם הציור של האיש היושב. לא מסובך בכלל! אבל הייתי תמיד נעמד שוב ליד השלטים האלו ברחובות ירושלים, מגרד את הראש, מנסה להבין, למה לעזאזל דופקים לי כל-כך הרבה הבטחות לשירותים בכל פינה, כשאין כאן אפילו שלט אחד שמקיים את ההבטחה שלו? למה? מה אני מפספס כאן ומאיפה לעזאזל נכנסים?! יש לי קקה!

9. כשהיו מודיעים ברדיו או כותבים בעיתון שאיזושהי להקה החליטה להתפרק בקרוב, הייתי נלחץ ואשכרה מתחיל לשמוע אותם נונסטופ בווקמן מסביב לשעון, כי חשבתי שהמשמעות שהם מתפרקים היא, שלא ימכרו יותר ולא ישמיעו לעולם שום שירים שלהם ואסור גם יהיה להאזין לשירים הישנים בקלטות, כי זה ממש לא יהיה לעניין שאני לא אכבד את ההחלטה של הלהקה להתפרק.

10. כילד - לא הכרתי בקונספט של תרמילים מהצומח, זה היה נשמע לי מתוחכם מדי, אפילו בשביל אלוהים. הייתי משוכנע במיליון אחוז שאורז, שומשום, אפונה וכד' הם פשוט עוד סוגים של פתיתים ופסטות, שמיוצרים בבית חרושת.

11. ילדות שלמה העברתי בהערצה שקטה לאיזה ירון אחד שמעולם לא פגשתי. הערכתי אותו כל-כך על איך שכל ילדי ישראל מזכירים אותו מדי יום כשמשחקים את המשחק שנקרא על שמו: "אבן ירון מספריים..."

12. אני מגיע ממשפחה ללא יכולת כלכלית, כך שמעולם לא ראיתי מדיח כלים פתוח, רק בחנויות החשמל, כזה מבחוץ, סגור. התביישתי לשאול, אבל שנים ארוכות חשבתי שמדיח כלים הוא כמו מכונת כביסה, רק לכלים במקום בגדים. דמיינתי את המדיח עם תוף מסתובב כזה, ממש כמו מכונת כביסה, כך שלא הפסקתי להשתאות בפליאה איך לעזאזל הכלים לא נשברים להם לרסיסים שם בפנים, לעשירים האלה שיכולים להרשות לעצמם מדיח...

13. לנו בשיכון היתה טלוויזיה, שחור לבן כמובן. כשהייתי קטן, לאחר איזו שבת חופשה ילד בישיבה מספר בהתלהבות ובעיניים בורקות שאבא שלו הביא הביתה טלוויזיה צבעונית. הייתי בטוח שהמושג טלוויזיה צבעונית מדבר על המעטפת, הקופסה, שהיא כאילו מושקעת, מעוצבת, צבעונית כזאת, אנא עארף... אז אני עוד מכבה את החבר ואומר לו במבט של תוכחה "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שבתוכו!", כאילו, למי אכפת מה הצבע של הטלוויזיה שלך? הרי כולנו רואים בסוף אותו דבר... רק לאחר זמן, ברחתי מאיזה שיעור כדי להסתובב קצת במשביר במרכז העיר ואז, בסנטר שמוט לרצפה, ראיתי שם לראשונה את המושג "טלוויזיה צבעונית"...

14. דלק הרי מגיע מהאדמה, נכון? אז הייתי לחלוטין משוכנע שאם אתה רוצה להקים תחנת דלק, אתה בעיקרון צריך להמר ופשוט להתחיל לקדוח כמו משוגע בנקודה אקראית לצד הכביש, אם התמזל מזלך והגעת למאגר תת קרקעי שיש בו דלק - מזל טוב! אתה רשאי להרכיב משאבות, גגון, אספלט וכל העסק.

15. מאיזושהי סיבה, לא התיישבו לי טוב בראש שמות של מפורסמים, שהשם הפרטי או שם המשפחה שלהם קצר מאוד, עם הברה אחת, בעוד השם השני שלהם, פרטי או משפחה, הוא ארוך, בעל הרבה הברות, אז על אוטומט איזנתי את השמות על ידי חיתוכם באמצע. זה הביא אותי למצב שבו, במשך כל שנות ילדותי, הייתי משוכנע שיש לי עסק עם סלבס כגון: צבי קפיק. אבשה לומקור. ג'ונטרה וולטה (כי ברור שג'ונטרה הוא קונטרה לוולטה...) ארנולד שוורץ אנגר (שבכלל חשדתי שהוא יהודי, עם כל השוורץ והאנגר שהיו לי במאה שערים...)

16. "בגרות" - אני בישיבה, אין לי מושג שהמושג "בגרות" מתכוון לסדרת מבחנים רשמית של משרד החינוך. הייתי משוכנע ש"בגרות" זה סלנג של החבר'ה, "עשית בגרות?", יעני "אתה גבר?", "ברור!" הייתי עונה להם בביטול ומרגיש גבר גבר, על שעכשיו כשאני נער, אני מדבר מעודכן, כמו החבר'ה... ואז מגיע צו ראשון, אני יושב אל מול קצינת המיון שמתקתקת במחשב, ובהלם גמור אני שומע אותה אומרת לי "אז אני מבינה שלא עשית שום בגרות...", אני מתעצבן עליה, חצופה, גם מדברת איתי בסלנגים וגם משמיעה לי חוות דעת מטומטמת שמצהירה בפניי, ללא שום התגרות מצידי, שאני לא גבר?! למה לעזאזל לגמד ככה בנאדם ולהטיח בו שהוא לא בוגר, כשהוא בא בטוב? אני מתאפק מלהגיב לה בפול גז, משיב לה מתון, "למה שתגידי לי דבר כזה? אולי דווקא עשיתי בגרות? אולי למעשה נולדתי כבר עם בגרות? יש לי בגרות סבבה על החיים! את לא מכירה אותי בכלל!"

17. יאפ, קצינת המיון נותנת בי מבט, נאנחת, מקלידה לי גורל הולם בתגובה לדבריי המאוד לא בוגרים: חייל מקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות. רבים מכירים יותר את המסגרת בכינויה: "נערי רפול"), כך ילד שהוקפץ 2 כיתות הולך לעשות טירונות קשוחת משמעת, כנער רפול, בחוות השומר.

18. אני מינוס 7 במשקפיים והמספר ממשיך לעלות. שילוב של גנים + שנים של קריאת "האותיות הקטנות" בישיבה + תולעת ספרים וסרטים שהייתי בעבר. לא ניתן לנתח ולהוריד מספר, הרשתית שלי פגומה ואני עלול להתעוור. 

19. הרשתית הפגומה שלי הורידה לי את הפרופיל הצבאי מ-97 ל-45 וסיכלה את הרצון והיכולת להתגייס לקרבי. (שירתי במבצעים פיקוד מרכז. תזכורת לעצמי, לכתוב יום אחד במפורט על השתלשלות העניינים הבלתי תאומן במלחמה שלי מול צה"ל כדי לערער על הורדת הפרופיל. אין סיכוי שתאמינו לי על מה שהתרחש ואיך זה התגלגל, אין...)

20. לאורך כל חיי - האכילה שלי היא מאוד רגשית, משקל הגוף שלי משתנה קיצונית, מאז ומעולם אני בעליות וירידות משקל. המשקל הנמוך ביותר שלי בחיי הבוגרים היה 78 ק"ג והגבוה ביותר 105 ק"ג. בחודשים האחרונים השלתי ממני 14 ק"ג של שומן והיום אני שוקל 80 ק"ג וממשיך לרדת. סביר שאשבור את השיא של עצמי מתישהו בחודשים הקרובים.

21. עישנתי קופסה עד קופסה וחצי של סיגריות ביום במשך כ-19 שנה. הפסקתי ב-6.1.2016, אלן קאר שינו לי את החיים ב-6 שעות. כמה תודה יש בי על העניין הזה.

22. אני שונא תא קולי. תמיד שנאתי. על מנת שלא ישאירו לי הודעות בניינטיז למדתי את המשפט "נא להשאיר הודעה לאחר הצפצוף, תודה." ב-12 שפות! מי שכבר השאיר הודעה היה פשוט מקלל אותי על זמן האוויר הנצחי הזה שלקח לו להגיע עד הביפ... את חלק מהשפות כבר שכחתי, אבל יצא ככה שעד היום אני יודע לדקלם לכם את המשפט הזה בע"פ גם מתוך שינה, בעברית, אנגלית, ערבית, רוסית, צרפתית, ספרדית, פרסית, יידיש.

23. חוויתי פיגוע של ירי באוטובוס, לא התכופפתי, חזיתי ב-2 נרצחים אל מול עיניי, ראיתי לפרטים איך הקליעים נכנסים אל ראשיהם וגופם, אחד מהם במושב שלפניי. החלון שלי נוקב משני קליעים, סנטימטר או שניים לפני ראשי. שיתפתי לא פעם בפרטים ובאריכות את האירוע הארור הזה ומשתף שוב כמעט מדי 19.3, לזכרם.

24. חוויתי פיגוע של פיצוץ על ידי מחבל מתאבד, פיגוע רב נפגעים, 16 נרצחים, עפתי באוויר, לא נפגעתי, לא בגוף בכל אופן... על הפיגוע הזה אני פחות רוצה לשתף.

25. אני יודע להצהיר שזה נכון, שכשאדם מת לך בידיים - אתה מרגיש איך המשקל שלו משתנה לך בזמן אמת בשניה בה הנשמה שלו עוזבת את הגוף.

26. אפריל 2002, לונדון, פעם ראשונה שלי בחו"ל, אני מסתובב ללא המצלמה, קראתי שזה טוב אם רוצים להתערבב עם המקומיים. רואה התקהלות, לא רחוק מכיכר פיקדילי, מתקרב, הרבה צלמים, כניסה למועדון כזה, שואל מה הולך, צלם עיתונות אחד מספר לי שבריטני ספירס בדיוק יצאה מאחור. לא מעניין, בריטני מעולם לא היתה מיי קאפ אוף ביר, אני כמעט נוטש, כשלפתע יוצא משם סטינג. פאקינג סטינג! אני לא יודע מה לעשות, פשוט ניגש אליו, עם חלק מהצלמים. אני לא יודע מה לעשות עם הרגע הזה, עם עצמי, עם סטינג. כשסטינג לפתע שם יד חפוזה על הכתף שלי - הנשימה שלי עפה מפיקדילי סקוור עד לקודקוד של הביג בן... הוא מחייך ושואל באנגלית "היכן המצלמה שלך, בנאדם?" כי היה בטוח שאני ניגש אליו לטובת צילום ושעלינו רק להיכנס רגע לפוזיציה. "במלון...", אני עונה מפודח כולי, לא מעכל בכלל את הרגע בו אני נתון, היד של סטינג, על הכתף שלי, אוקיי? "מאיפה אתה?", הוא שואל, "מישראל..." אני עונה לו ואני אוסף את עצמי ונותן לו בראש "ובהופעה שלך בירושלים לפני 8 שנים איך לא שרת את השיר היחיד שלך בו אתה מזכיר את ירושלים, איך?" אני מת לצטט את התגובה שלו, אבל מודה שבהמולה שם פשוט לא באמת הצלחתי לשמוע מה הוא מלמל לעברי, בזמן שהמושלם הזה כבר ניתק ידו מכתפי והנחית אותה על כתפה של אחרת. פג הקסם, תם הרגע, בוגד מהמם שהוא...

27. עדיין אותו לילה, אחרי סטינג, נשארתי שם עוד קצת במתחם, יצא שהבטתי בעוד אמן בלתי נתפס אחד מקרוב. איתו לא הצלחתי באמת לדבר, אבל כן, ריגש אותי להתבונן בו פשוט, בשקט, לספוג אותו אלי, לדקה הזאת, עד שגם הוא ייעלם אל תוך הרכב שמגיע עד השטיח. פשוט ריגש אותי כל-כך לראות בויז'ואל, בלייב, אשכרה מטר מולי, את האיש החד פעמי הזה, שמילא לי לא מעט קלטות בווקמן: אריק קלפטון...

28. אגב, ערב אחר כך כבר חזרתי עם המצלמה לאותו מועדון יוקרתי, אמרתי בוא'נה, אם היו לי אתמול סטינג וקלפטון, לך תדע מה יקרה הערב... באתי, שרפתי שם שעה, יצאה דוגמנית אחת, לא זיהיתי, גם לא באמת התחברתי, אבל צילמתי, כי נלחצתי מאיך שכל הצלמים הקליקו לעברה כשהיא יצאה... כשפיתחתי את התמונות בארץ (זה פילם בזמנו...) אמרו לי בחנות, "בוא'נה, איך תפסת ככה מקרוב את פריס הילטון?!", "מי?" שאלתי, "הילטון, יעני זאתי מהמלון?!" (תזכורת לעצמי, למצוא את הפילם של פריס...)

29. נובמבר 2005, אצטדיון בלומפילד, אני מצליח להשחיל את עצמי כעובד במה מגושם במשקל של יותר מ-100 ק"ג, מתוסבך רגשית, שמחפש את המקום שלו כאן, נותן עבודה, מרים, סוחב, מתקין, מסדר, תאורות, סאונד, ואז, מספר שעות לפני ההופעה, מוצא לי רגע עם עצמי, מתיישב קצת על מערכת התופים של פאקינג פיל קולינס, על הכסא שלו, עם המקלות שלו בידיי, אני מקיש קלות על התופים של פיל קולינס, נוגע באושר, מרשה לרגע הנדיר הזה להיספג אצלי היטב, עד שמישהו יצרח עלי בעוד רגע ואקום במהירות, גם אשפשף את העיניים הלחות באגביות כזו, כאילו נכנסו לי לעין התופים של פיל קולינס או משהו...

30. למדתי לנגן בגיטרה. שני קורסים, מתחילים ומתקדמים. הכל היה בסדר ומתגמל, עד ש... אני בסוף בנאדם של מסגרת, כשהמסגרת נגמרת - אני עלול להתפזר חופשי... נטשתי את העניין ואני מאוכזב ממני. וזה קצת טריקי עם גיטרה, כי כשאתה נוטש, האצבעות מתרככות, כל הטאצ' הולך. אבל לאחרונה יש בי געגוע לסיפוק שהנגינה נתנה לי. אולי זה זמן לחזור. אולי בכלל זמן לקלידים שאני מצליח לאתר משמיעה, מפוחית גם היתה פעם. אבל יותר מכל אלו, אינעאל העולם, לאחרונה ניצת בי עניין מתגבר בחליל אירי, הצליל המושלם והחודר הזה שלו, שיאלל'ה... אבל אם אני הולך על זה, מסכנים השכנים... וואי, חליל אירי, מודה שבא לי, על אמת, מיליון שירים שאני מכיר לא יודעים בכלל שבא להם להישמע דרך חליל אירי...

31. כבר 9-10 שנים שלא רואה טלוויזיה, מבחירה. כבר עשור שלא צפיתי במהדורת חדשות, באיזשהו ערוץ. מקסימום מתעדכן מהרשת כשצריך. מרגיש בכל לב שההחלטה הזו משאירה את יכולות המחשבה והרגש שלי פתוחות ונקיות יותר. 

32. אני מאוד בעד סירוס אנסים ופדופילים מורשעים, שיהיה מעוגן בחוק + הכפלת ואף שילוש תקופת המאסר. בחיי שאני לא מבין למה לא מסרסים. חושב שאנחנו לגמרי ראויים לנו, כי אנחנו מנצלים במלוא המרץ את זכותינו להיות טפשים. הרי אם אני פונה אל אזרחי מדינת ישראל, באשר הם; אל חברי הכנסת, באשר הם; אל בתי המשפט, באשר הם; מי בעצם מתנגד כאן לצמצום אוכלוסיית האנסים והפדופילים? למה זה לא קורה כבר לפני 50 שנה? מה לעזאזל לא הומני בלסרס אנסים? זו לא שאלה רטורית, שואל ברצינות. אנחנו הרי נעשה גם להם טובה. אני לגמרי מבקש שתעצרו רגע את הקריאה ואשכרה תשחררו לעצמכם אל חלל החדר את המילים הבאות בקול: "אנסים ופדופילים שאונסים ומחללים באלימות בלתי נתפסת אינספור נשים, ילדות, ילדים, בכל המגזרים, המעמדות והצבעים, מסתובבים כרגע חופשי בחוץ וממש בדקה הקרובה מישהי או מישהו הולכים לחוות אונס ברוטאלי, כי?..." תודה. בדקתם כבר היכן הסעיף הזה נמצא ברמת האכפתיות של המפלגה בה בחרתם? אהה, ברור שלא. סבבה. יותר חשוב לנו לקטלג כאן ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, כל השיט המפלג הזה שמאכילים אותנו. אני באמת שאלה: מה לעזאזל יותר דחוף לנו בחיים האלו יותר מאשר לעצור אונס מלהתרחש? מה? למה זה לא הדיבור כאן? לא מבין למה אנחנו לא מרעידים את אמות הסיפין של הארץ בשם זה.

33. בכנות, אני חושב שאנחנו חיים בעולם ממש חרא והדרך שלי להוציא אצבע משולשת אל העולם הדפוק הזה היא לאהוב, לשמוח, לטייל, לחמול, לחפש את מעט הטוב שעוד יש. לחייך בפרנציפ. זו הדרך שלי לנצח: לייצר טוב באזור שלי.

34. אין לי רישיון נהיגה. אמנם נקלעתי בחיי למצבים בהם הוכחתי לעצמי שאני לא בהכרח פחדן, תפקדתי לא רע בפיגועים ומצבי קיצון אחרים, קפצתי באנג'י, החזקתי נשק אישי במשך שנים מבלי לפחד ממנו, אבל כשזה מגיע ללהחזיק הגה - אני כן. פשוט מפחד מאוד, ברמה של זיעה קרה וכמעט עקירת ההגה מצירו מעוצמת האחיזה. אני חושב יותר מדי והכל זז לי מהר מדי. ניסיתי יותר מ-30 שיעורי נהיגה, החלפתי מורים, עברתי רק לאוטומט כדי שאוכל להתרכז נטו בניהול הפחדים, נאדה, בשיעור מס' 30 עדיין פחדתי כמו בשיעור מס' 1. אבל באמת שאני בסדר עם זה. אני לחלוטין בדיעה שמכונית היא כלי מסוכן שמוציא מהאנשים הרגועים ביותר את כל הסחלה ומבחינתי זה דווקא כל שאר העולם שלא נורמלי אם הוא לא מפחד כמוני להחזיק הגה.

35. מודה. בטבעי שלי אני כן מאלו שספונטנית יחזיקו את הדלת פתוחה עבור כל מי שבדיוק גם כן רוצה להיכנס, במיוחד עבור נשים, אימהות עם עגלות, מבוגרים. למעט מצב אחד: אם אני רוצה להיכנס לבניין או לחדר מדרגות ובדיוק מגיעה גם אישה שאיני מכיר - כן אדלג על הנימוס הזה ופשוט אכנס לבניין/אעלה את המדרגות לפניה, כי לטעמי לא צריך להיות "ג'נטלמן" על אוטומט, כשבתכל'ס האישה שאינה מכירה אותך כן תעדיף מאוד לראות אותך הולך לפניה אל היעד שלך מאשר שתמתין לה שהיא תיכנס לפניך ואז היא צריכה לשמוע את הצעדים שלך מאחור ולהתחיל לדמיין ולאכול סרטים לגבי מי ולאן הגבר הזר הזה במדרגות מאחוריה...

36. אני חושב שעד לפני מספר שנים הייתי טיפוס הרבה יותר לוחמני, מצטדק, רעשן. אני לפעמים קורא את היגאל ההוא, מודה שמשהו השתנה, אני קולט כמה הוא נכנס בקירות, היגאל ההוא... אולי זה הגיל, אולי זה היאוש, אולי זו התובנה, בכל מקרה יודע לשתף שהיום נעים לי להילחם פחות, גם כשהכל מסביב מקומם ומתסכל אותי כל-כך, אני משחרר, המניפולציות חזקות מדי, אני בוחר לחיות יותר. אני כבר לא קופץ לרפסודות של אחרים כדי לשכנע אותם בקשר לעדיפות הרפסודה שלי... יש לי את הרפסודה שלי ומי שנעים לו איתי - שיקפוץ אלי, באהבה. מי שלא נעים לו - באהבה, שיקפוץ לי.

37. הוצאתי ספר לאור. סיפורים קצרים, בעצם ריכוז חוויות ששיתפתי לפני כן בזמן אמת. להוציא ספר זה תהליך סיזיפי, לא מתגמל בשיט, אבל מרגש מאוד ברמת האגו. מכיוון שקידום ספר כרוך בהתעסקות יתר בעצמך, בניתי את התהליך בקטע קצת מאזן, ככה שהוצאת הספר תהיה "כרוכה" גם בלהאכיל 5 קשישים עריריים באוכל חם ומנחם. הצלחנו, עד סוף ימיהם.

38. אני מנהל אורח חיים טבעוני, מטעמי מוסר ולב על בעלי החיים, 13.5 שנה.

39. מאוד מסכים עם הסלנג "זה לא הגיל, זה התרגיל...", כי אני יודע לשתף שמגיל 40 עד 48 שלי הרגשתי הרבה יותר חי וצעיר מאשר 0 עד 40 שלי... אני באמת הייתי "זקן" יותר בתפיסה שלי בגיל 25 מאשר התפיסה שלי היום, ב-48. אני בריא יותר, בגוף ובנפש, אני מטייל יותר, מספיק יותר, אוהב יותר, חי יותר.

40. הספקתי בינתיים לטייל בישראל, אנגליה, הונגריה (3 פעמים), קנדה, ארה"ב, צ'כיה (פעמיים), סקוטלנד, ספרד (פעמיים), אוסטריה (פעמיים), פולין, בולגריה, גרמניה, איטליה. מאחל לעצמי עוד הרבה מזה, כי יודע לזהות כמה זה עושה לי טוב.

41. יש לי יחסי אהבה/יראת כבוד עם ים. בכל זאת, 2/3 מהכדור זה הוא... מצד אחד כל הפתוח הזה מרחיב לי מאוד את הנשמה, את הנשימה, מצד שני ים הוא אשליה שלווה כזאת לעולם מקביל מסוכן ומופלא שמתרחש בתוכו. 

42. הגדרה שלי: המשפט השגור "חיים רק פעם אחת" הוא שגיאה גסה והונאה זולה. בתכל'ס אנחנו חיים אינספור פעמים, בכל נשימה, אהבה, תאווה, חרדה, גאווה, משיכה, קינאה, פרגון, כעס, חמלה, יאוש, הפתעה, בדידות, זיכרון, חיוך, צחוק, בכי, פחד, אומץ, ריגוש, מגע, תשוקה, רעב, שובע, צימאון, רוויה, דיכאון, אושר, עצב, שמחה, געגוע וכך הלאה, בכל מנעד הרגשות האנושיים, אנחנו חיים אינספור פעמים. האמת היא: "מתים רק פעם אחת." נגמרת ההוויה שלך, נמחק הזיכרון שלך, אתה עוזב את הגוף שלך, אין אותך יותר. מתים רק פעם אחת. חיים אינספור פעמים.

43. אני אוהב לאהוב.
אבל לא, נו, אל תמשיכו רק כי זו שורה קצרה בתוך אוקיינוס המילים כאן. היא מכילה בתוכה המון שחרור. בחיי, נסו אותה רגע בקול, אתם עלולים למצוא שם את עצמכם: אני אוהב לאהוב.

44. היום אני גר בדירה ה-23 של חיי. נולדתי בשיכונים הישנים של רעננה (רסקו) וציר הזמן שלי מאז כולל מגורים בחמש שכונות שונות בירושלים, החרדיות, החילוניות, המסורתיות, העשירות, העניות, הישוב קרית-ארבע ביהודה, רמת בית שמש החדשה, בית-שמש הישנה, כפר-סבא, הישוב עלי בבנימין, המושב נווה-ימין בשרון, פתח-תקווה הבלתי מוגדרת, גני-תקווה המוגדרת היטב ובחזרה לסף-יאוש, סליחה, לפתח-תקווה, ב-6 השנים האחרונות.

45. אני אוהב את החיים שלי. יש הרבה מאוד לא טוב שהתרחש באזור שלי, שלמעט מספר אנשים קרובים אני לא אשתף לעולם, כי יש גבול לקיבולת ההכלה של החוץ ולקיבולת ההבעה של הפנים. אבל אחרי הכל, כן: אני אוהב את החיים שלי. זו חתיכת זכות להצליח להקליד עניין כזה.

46. מאחל לעצמי בכל יום להצליח לפגוש מחר יגאל טוב יותר מהיגאל שפגשתי אתמול.

47. מאחל לעצמי שכל מי שאני אוהב, ואני אוהב הרבה, מאחל לעצמי שכל מי שאני אוהב יהיה בבריאות, באהבה, בשפע, בהתרגשות, בעשייה, בסיפוק, בשמחה ובריגושים גדולים וטובים. כן, מאחל לעצמי שכל מי שבאזור שלי יהיה בטוב, כי כשאתם בטוב, אתם על אוטומט מקרינים אותו אלי, אז בחייאת ראבק, תהיו בטוב, אהובים שלי.
 
48. את הסעיף האחרון לשנה זו אני משאיר לך, קרן צור, האישה שמדהימה לי את חיי. כי עבורי, מאז שאנחנו מכירים, 9.7.2015, הכל מתחיל ומסתיים בך. מאז שאת ואני הם אנחנו - אשכרה הפכתי לשמוח על שנולדתי. זו לא אמירה סתמית או אגבית, זה לא איזה "קישוט ספרותי", כי לא, מודה שלא תמיד שמחתי על שנולדתי. מי כמוך יודעת על כל הסעיפים שאני משמיט כאן על חיי. קשוח כאן. בחיי שלא תמיד אהבתי את חיי. אבל את, חייאתי, את הגעת והדלקת בי את קרן האור שאת. אני שמח על שנולדתי, כי זה מה שמאפשר לי את הזכות הזו לחיות לצידך, להיות האיש שלך כאן, בכל מאודי, נפעם בכל יום ולילה על כמה שאת האישה שלי כאן. את האהבה של החיים שלי, מותק צור, יש לי אלייך תשוקה בעוצמה של הנשמה מלב אל לב. לאהוב אותך מצליח להביא אותי לאהוב גם אותי. את הבריאות שלי, את החבר הכי טוב שלי לשיחה ואוזן ודרינק ועצה על הבר, בזמן שאת החברה הכי טובה שלי לאהבה ותשוקה ומגע וקירבה. אני לא בטוח שיש הרבה אנשים שם בחוץ שרשאים להקליד את שני המשפטים הללו ברצף. מעולם לא פגשתי אדם שפיו וליבו שווים כפי ששלך. זו המחמאה הגדולה ביותר עבורי, לבלות את שארית חיי בלהיות ראוי לדבר הכל-כך טוב, יפה, חכם, סקסי, מעניין, רגיש, נדיר ומיוחד הזה שנקרא - קרן צור. אוהב אותך, יפתי. אוהב אותך ממש, חזק וקרוב.

תודה שנולדתי.

30.09.2024
בן 49 שנים היום.

כמו רובינו אם לא כולנו, אין מצב שלפני שנה, ביום ההולדת הקודם, הייתי יכול להתחיל בכלל לדמיין את המציאות הבלתי נתפסת שנחווה בשנה הזו.

שנה של הרבה מאוד כאב, הלם, צער, כעס, תיסכול, דאגה.

שנה שבה נכנסה אלינו למדינה בשביעי באוקטובר מלחמת המחדל להוויה הלאומית, כשממש באותו החודש נכנס אלינו הביתה הסרטן להוויה הפרטית.

שנה כל-כך מתסכלת, שבה מוצא עצמי מתבונן באישה הפנומנלית הזו של חיי, קרן צור, חש מקרוב את כאבה, מתפעל כל-כך מגבורתה, מתרגש על מלא מצניעותה.

פייר? הוא לא פייר. אלוהים, היקום, הגורל, המזל, הקארמה, לא משנה איך נכנה אותו, את הכח הזה שמניע את העולם, הוא לא באמת הוגן.

כמו שאני רואה את זה, יקום תקין, מתפקד והוגן, היה מאפשר לאנשים, שבאמת אוהבים, את הבחירה ללחוץ על איזשהו כפתור שיעביר אל האחד קצת מההתמודדויות של השנייה. אני לא מרגיש שזה מספיק, מבט ודמעה, חיבוק ומילה, כתף ונשיקה. זה לא מספיק. יקום הוגן היה מאפשר לאוהבים לחלוק על אמת, היה מאפשר לי לקחת ממנה קצת מהדבר הזה, קצת מהוואקום החונק הזה שהסרטן מביא אל הגוף ואל הנפש.

אבל הוא לא באמת מאפשר לך להיות היא, במקומה.
הוא מקסימום מרשה לך להיות עצמך, לצידה.

אז רק מסתכל עליה בשקט, מתבונן בהשתאות, איך לאורך השנה המסחררת הזו קרן צור שלי צולחת מדהים את הדבר הקשוח הזה, שהעז להתנפל ככה אגרסיבי על גופה ונשמתה, רואה איך היא לוקחת אוויר, מתעלה על הגידולים, הופכת אותם לקטנים עליה, מתנהלת אל מול הטיפולים המאתגרים, מחלימה את עצמה ומתמודדת באופן כזה שאני נותר חסר מילים, גדוש רגשות, רווי הודיה, על שהאישה המדהימה הזאת, מותק צור, בחרה בי להיות האיש שאיתה. עוד קצת תעצומות גדולות שלה והיא תהפוך דף גם על הפרק המאתגר הזה. אישה מפעימה שלי, שמנשימה אותי, מלב אל לב.

לצד האישי העמוס מתקיים גם הלאומי הרמוס. אי אפשר לעשות כאילו אין מקום. זו שנה כזאת שבה, לצד האישי והזוגי, המשפחתי והפרטי, הלב שותת הרבה מאוד צער גם על המוני אנשים שלא הכרתי. תינוקות וילדים ועד מבוגרים וקשישות, דרך נערות, נערים, נשים וגברים, אזרחים וחיילים, גיהינום כל-כך אלים שאנשים חוו וחווים כאן, חטופות וחטופים שכבר שנה והם עדיין בידי אויב ואינם מחובקים בזרועות אהוביהם, שחייהם אינם חיים. לא מעוניין להתחיל בכלל להביע מה אני חושב על כל זה. על הפשעים שבוצעו ומבוצעים כלפינו, מה אני חושב עלינו. עמי ישראל. ברַבִּים. ברָבִים...

זו שנה כזאת שקשה לי מאוד לסכם הפעם, זה קצת כמו לנסות להבין מרכיבים של שייק ממבט חטוף על בלנדר משתולל. הכל מתערבב, הלאומי והאישי, לקיום מטולטל ומעורפל.

והימים והלילות ממשיכים. כי זה מה שהם עושים, זה מה שימים ולילות יודעים לעשות מבלי לשאול אותך. הם מגיעים, תמיד, באותו הקצב, יממה אחרי יממה, מבלי לבדוק איתך האם בכלל עיכלת את היום והנה מחר הופך לאתמול ובתוך רגע מחרתיים גם הוא כבר שלשום.

הפסקתי ליהנות מאלכוהול. אפילו הבירות הטובות ביותר והיין המובחר ביותר, הפכו ל"צורך", לא להנאה. העיקר נהיה ההמראה לשם המראה ובריחה לשם בריחה, לא לשם הטעמים. אני לגמרי יכול להבין אותי ואת כל מי ששותה יותר מהממוצע, כי מי לעזאזל כבר רוצה לחוות בשפיות את המציאות המאתגרת ולהיות נוכח ברצף...

אבל נעמדתי אל מול המראה, פיזית, למרות שאני שונא לראות אותי, במיוחד כשאני לא במיטבי, הבטתי בו. גם אני וגם הקירח הזה שהביט בי שם בחזרה הסכמנו, שאני לא יודע למנן את השיט הממכר הזה ויש גם את הרצון להישאר כאן כמה שאפשר, אז ב-5.11.2023 הפסקתי לשתות. חשבתי שיהיה קשה יותר, אבל בשבת הקרובה אהיה נקי מאלכוהול כבר 10 חודשים, נקי אפילו ברמת הצ'ייסר. לאופי מתמכר וטוטאלי כמו שלי - זו לגמרי לא השנה לשתות בה את עצמי. אז אני קצת מבסוט שחובב אלכוהול שכמותי הצליח ככה להיפרד ממנו, לטובת יותר זמן שלי איתי ולא זמן שלי בלעדיי.

כצפוי, כמו בכל תקופה מתסכלת אצלי - גם השנה הזו שלחה אותי אל האכילה הרגשית שלי. וזה באסה, כי מבחינת הרגלי אכילה - סופסוף ממש הייתי על המסלול ב-30.9 שעבר, אבל השנה המטורללת הזאת, ס'אמק... שוב אוגר נחישות להוריד את אותם 14 ק"ג ארורים שחזרו, שהם נטו אצלי תולדה של מצב רוח או היעדרו.
אני על זה, כי לא אוהב את זה עלי.
 

נכנס אל השנה האחרונה של שנות הארבעים שלי, אשכרה משנה הבאה אני בחמישים שלי. רשמית אני איש יָשָׁן.

מתוסכל ממש, על כל מה שקרה וקורה כאן, וכן, אני אוהב את החיים שלי, חושב שאני אדם מבורך, בכל לב אומר תודה על כל מה שיש. ויש לי המון על מה להודות.

במיוחד בשנה קשה כמו זו, חושב שזה רק טבעי שאיחול אישי ולאומי מתערבבים (אולי כפי שתמיד ראוי שיהיה...), אז מאחל, גם לעצמי, אבל ממש גם לכל אחת ואחד, בין אם מכיר אישית ובין אם לא, מאחל בריאות איתנה, שכל אחת ואחד יזכו להיות חופשיים מאיום על שלומם, בין אם האיום הזה מגיע עליך מבחוץ, בין אם האיום הזה מגיע עליך מבפנים, בן אם האיום הזה מגיע עליך ממך. שכל החטופות והחטופים שלנו יוחזרו כבר לזרועות יקיריהם. מזעזע שהם סוגרים שנה שם כשאנחנו סוגרים שנה כאן. מזעזע. שהחיילים יסיימו את שליחותם בביטחון וישובו בשלום, שכל הפצועים, בגוף ובנפש, יחלימו במהרה. שכל המוני האנשים שחוו ועדיין חווים מדורי גיהינום, יצליחו להרים את עצמם מהתהום החשוכה והשואבת. שכל העקורים מבתיהם, פליטים בארצם שלהם, יוכלו כבר לחזור, לבנות ולהיבנות. שכולנו נהיה ונחייה, בבריאות, בביטחון, בשמחה, בשלווה, בשפע, באושר, בערבות, בריגושים גדולים וטובים.

הלוואי שיהיה לכולנו מזל טוב.
אנחנו צריכים אותו.
אנחנו צריכים אותנו.