אופן הצילום: צילום עצמי, ללא מניפולציית פוטושופ. כיסיתי את ה-on של Canon עם חתיכת איזולירבנד שחורה. מיקמתי את המצלמה על חצובה, אל מול מראה גדולה. הצמדתי חתיכת מראה בינונית ושורטת ברבאק לחזה שלי, נעמדתי אל מול המראה הגדולה וחיפשתי את הזוית בה פני יוכפלו בהשתקפויות הארוכות והאינסופיות שנוצרות ממראה מול מראה, כך שבזמן אמת, כשאני מחפש, אולי עוד אמצא אותי שם בפנים.
קליק.
היפוך התמונה כדי שה-Can שצולם מול מראה יהיה קריא.
זה הכל בעצם.
לפעמים החיים מביאים למצב של חיפוש זמן להביט פנימה, אל תוך עצמי. לפעמים אני אפילו חושב שאני מוצא.
זה אולי פריים מחשבות על - Can. על יכולת. על יכולות שיש לי.
יודעים מה? זה אפילו אולי קצת מעודד שבהגייה בעברית ה"יכול" הזה נשמע כמו "Can-כן..." חיובי לגמרי.
ואולי זה בעצם יותר פריים על יכולות שאין לי, יכולות שהייתי רוצה שיהיו לי.
בינינו, מי לא רוצה לפרוץ עוד קצת את הגבולות של עצמו ולהפתיע בתובנה חדשה שלא הכיר קודם לכן?
ומצד שני, אגב גבולות עצמיים, אתם מתכתבים כאן עם חולה סרטים, אלו של פעם, אלו שלא מייצרים יותר. Can הוא גם סלנג אמריקאי לבית-כלא, אז על מי אנחנו עובדים כאן עם שאלת פריצת הגבולות האישיים...
כך שיוצא שלפעמים זה מרגיש מאוד תקוע, בין התפישה של Can כמשחררת, מרגשת, יוצרת.
לבין התפישה של Can כחוסמת, כולאת, קלסטרופובית.
ו-Can, יכול להיות שבעצם צילמתי את הצילום הזה בזמנו כשנעמדתי אל מול עצמי, רק כי מישהו ממש עיצבן אותי כשציטט לי משפט שחוק, "אל תתלבט, יגאל, אל תסתכל ב-CanCan - אלא במה שבתוכו..."
רוצה לצרוח שהסתכלתי אל תוך עצמי, מאדר פאקר. הסתכלתי!
כשאמצא אותי, אעדCan.