הרצוי, המצוי, החצוי - סדרת צילום מתמשכת

צילום עצמי וכתיבה: יגאל גיאת ©

בספטמבר 2007 פתחתי בסדרה של צילום עצמי. מאז שהתחלתי, כשמגיע יום הולדתי מדי שנה, אני משתדל למצוא את הזמן ולהביט בעצמי, מעין "ספירת מלאי קונספטואלית", אל השנה שמאחוריי, אל השנה שלפניי.

לרוב אני ניגש אל המשימה עם רעיון כללי ומוצא עצמי משתדל לתת לפריים להתהוות לפרטים בעצמו אל מול המצלמה, בהתאם להרגשתי באותו הזמן. הניסיון הוא כפול: גם לבטא משהו לעצמי במהלך החוויה וגם לבטא אל הצופה כמובן, אם הוא יהיה מוכן לצלול, בנוסף אל מעבר לתרגיל טכני בצילום או עריכה, ולמצוא כיצד התהליך, הסיזיפי לעיתים, מתקשר אל הקונספט הוויזואלי של התוצאה הסופית.
 
30.09.2007
 

הצילום הראשון בסדרה, "32", מבוצע בהשראת הכרזה לסרט המתח המצוין "23" שיצא באותה שנה, בכיכובו של ג'ים קארי, הנה תזכורת:
 

בסרט הוא מגלם אדם שמפתח אובססיה מטורפת למספר 23. היפוך המספרים ל-32 מסתדר לגילי. מוצא עצמי מתבוסס בשאלות שנגזרות מיום ההולדת, על לקחים מהשנים שעברו, על תקווה ופחד מהשנים שיבואו, ועל חוסר וודאות כללי, כתוצאה מתחושת חוסר התמצאות במקום שלי במשבצת הנוכחית, 32.
 
מבחינה טכנית, מחליט שהכרחי שהמספרים יהיו מקושקשים על פניי בזמן אמת, כדי להרגיש טוב יותר את העיסוק האובססיבי במספר.

אגב, את ההבעה, המבוהלת משהו, השגתי ע"י כך זה שדמיינתי שבדיוק באותו הרגע מישהו ידפוק בדלת וימצא אותי כך, "מקשקש בשכל", בעיצומו של מסע חיפוש עצמי.
 
 
30.09.2008
לצורך הצילום השני בסדרה, "33", אני בהחלט צריך להיעזר בפוטושופ, לטובת חיבור 18 צילומים נפרדים. בוחר לבצע את הפריים בדרך מייגעת משהו, כי באותו סשן אני מחפש לחוות משהו שמיד אסביר.
 
 
טכנית: המצלמה על החצובה, החצובה על השולחן, כך שהמצלמה ממש בגובה התקרה, כדי ליצור זווית צפייה כוללת ולא אסתיר אותי עם עצמי. הפוקוס נעול על מצב ידני בקדמת הפריים, כדי שתישמר אותה הגדרת עומק השדה לאורך כל הפריימים. אני מתחיל מהפינה המרוחקת ביותר בחדר, ובכל פריים זז לעמדה אחרת, קרובה יותר אל המצלמה ואל שדה הפוקוס. בהיעדר שלט אלחוטי אנחנו מדברים כאן על ספורט אמיתי! טיימר 10 שניות, ריצה למקום אחד בפריים, צילום עצמי, ריצה למצלמה, עליה על כסא, כי המצלמה הרי בתקרה, ואני רוצה לראות שיצא טוב, מבלי להזיז אותה, אז זה הכרחי, לעלות על כסא, לבדוק את הצילום, להפעיל את הטיימר שוב, לרוץ למקום אחר בפריים, להצטלם, לרוץ חזרה למצלמה, לעלות על כסא, לבדוק את הצילום, להפעיל את הטיימר, וכך חוזר חלילה, 18 פעמים, עד ששרירי התאומים צועקים "הצילו" כתוצאה מעליות חוזרות ונשנות על הכסא, והקרחת, כמובן, נדפקת בתקרה בכל פעם כשאני עולה אל המצלמה לבדוק.
 
קונספטואלית: כשאני ניצב בחדר גדול וריק אל מול המצלמה, חושב על כמה "יגאלים", מדמיין את היגאל שצילמתי מאחוריי, את היגאל שיגיע לפניי, השנים שהולכות, השנים שבאות, מתקרב מהעבר אל ההווה, וכשאני משנה בכל רגע את העמדה, מוצא עצמי חושב, על מה שאני רוצה להשאיר השנה מאחוריי, ועל מה שאני רוצה לקחת איתי הלאה.
 
 
30.09.2009
חושב על כך, שעיקר הפעילות שלי, בה אני משתף את הצילומים והמחשבות שלי, באה לידי ביטוי וירטואלי, דרך רשתות חברתיות ופורומים של צילום. כשחושבים על זה באמת, יוצא שלעיתים קרובות אנחנו נחשפים ברמה הרגשית והפרטית בפני אנשים אמיתיים, אותם אנו לא באמת מכירים והם לא באמת מכירים אותנו. המחסומים הוירטואליים האלו לעיתים יכולים לגרום לכך, שהצופה במסך מהקצה השני של התקשורת האינטרנטית, לא תמיד יודע לחבר את כל "חלקי התמונה" למה שקורה באמת, מעצם העובדה שהוא נאלץ להשלים בדמיונו את החסר, עקב כך שהוא אינו מכיר אותך באמת.
 
זה, ביחד עם התבוננות עצמית לכבוד יום ההולדת, מביאים אותי לתכנון הפריים הבא בסדרה, "34".

זה פריים שבו אני מנסה לחבר את שני החלקים, הווירטואלי והאמיתי, לאדם אחד שלם, אולי מתוך רצון לעקוף את המחסום, אולי להצהיר משהו לעצמי ולצופים כאחד, משהו על שקיפות: What you see is what you get.
 
 
הגישה מתאימה לי גם כ"פריים יום הולדת", על שלמות עצמית, על מי שאני, על מה ששלי, על מי שאיתי, במקום בו אני נמצא.

כדי ליצור בזמן אמת את המאמץ מצידי לשבור את המחסום "ולהשלים את התמונה", מוצא עצמי בוחר בדרך הארוכה, כמובן:
 
צילום עצמי של חצי הפנים, מיקום התמונה כטפט בשולחן העבודה, התמקמות מאחורי הצג, שוב צילום עצמי, כשהחצי של פניי שכבר מופיע בצג, מסתתר לו בעצם, מאחוריו. לאחר עשרות ניסיונות מוצא עצמי מצליח להגיע אל התוצאה שביקשתי.
 
כשאני מראה את הפריים לסיון, בת הזוג שלי בזמנו, היא מפילה לי אסימון חשוב שהיה יכול להקל עלי מאוד את הביצוע: מראה!

מצד אחד לא מפסיק לנזוף בעצמי על כך שלא חשבתי להשתמש במראה גדולה מאחורי המצלמה, שלבטח הייתה עוזרת לי להגיע אל התוצאה המדויקת מהר יותר.

ומצד שני, כשביצעתי ללא מראה, נאלצתי להשלים את הפריים בדמיוני, כמו הצופה שמעבר לקו, אותו ציינתי קודם. כך שאולי בכל זאת זה רק לטובה, מבחינת עוצמת החוויה.
 
 
30.09.2010
"35" מביא אותי ליצירת אחד הפריימים המסובכים ביותר שצילמתי בחיי, מבחינה טכנית.

הרעיון מתבסס על אותו רעיון של הפריים הקודם בסדרה, רק שמוצא עצמי מחליט לסבך קצת את העניין ולערב הפעם אלמנטים נוספים של תקשורת. לצורך העניין אני משתמש בכל הצגים שברשותי, צג המחשב השולחני, המחשב הנייד, שני הטלפונים הסלולאריים.
 
בתחילה אני חושב ליצור פריים שרק "ישקף" את כל הצגים ויקרין אותי דרכם, כמו ב"34", כאמירה, על דרך החיים הוירטואלית שלנו בתקשורת עם העולם, ע"י צילום קונספט נטול מניפולציה פוטושופית, שיבטא את הרצון להמשיך ולהרגיש "על אמת", למרות כל המחסומים הדיגיטליים שלעיתים מרחיקים אותנו מתקשורת מוחשית וחוויה רגשית.

אבל לאחר מספר נסיונות צילום, כשמוצא עצמי מתקשה בביצוע, חושב שאולי לקחתי על עצמי פריים מורכב מדי, ומחפש דרך שתקל עלי את הביצוע.
 
האבסורד הוא, שבמקום למצוא באמת דרך להקל, מוצא את עצמי מסבך את הפריים למשהו אפילו הרבה יותר מורכב מהתוכנית המקורית! מקבל החלטה שהשנה אני לא רק "אהיה שקוף" דרך הצגים, אלא ממש אנסה "לצאת מהם החוצה", כמנסה לשבור את המחסום הוירטואלי הזה לא רק באופן רעיוני, אלא גם בתוצאה הויזואלית הסופית.
 
הקושי בביצוע פריים שכזה הוא, שחובה עלי לחשוב מהסוף להתחלה ולא להיפך. כלומר, אני חייב לראות בדמיוני את הצילום הסופי עד הפרטים הקטנים, לבנות את השכבות באופן כזה שלבסוף יתחבר הפסיפס הזה בהתאמה.

כדי ליישם את המחשבה הזאת עלי לחשוב לפני הכל על הקימפוז הסופי המדויק, תנוחת הידיים, ממש ברמת פישוק האצבעות, גובה הראש המדויק, עם כל ארבעת הצגים בפריים, המיקום הספציפי של כל אחד מהם, איזה חלק מסתיר מה, איזה חלק משקף את מה. זה החלק הקשה ביותר.
 
לאחר שאני מבין בדמיוני את הפריים הסופי - מתחילה העבודה של מילוי ארבעת הצגים בתוכן שיוסתר בפריים הסופי. מתחיל מכף יד ימין, שם אני מחפש כיצד שתי האצבעות שאוחזות מאחור תשתקפנה דרך הצג. כדי להיות מדויק עד כמה שניתן, מחזיק את הטלפון, בהתאם לתנוחה הסופית, ואז מבלי להזיז את האצבעות, שולף בזהירות את המכשיר עם ידי השנייה. נסו להחזיק משהו דמיוני ביד, ההרגשה מגוחכת להפליא. מצלם עם השלט האלחוטי, מכין את הצילום של האצבעות, שולח אל המכשיר, מציג לצפייה.
 
התחנה הבאה - המחשב הנייד. מסמן על השולחן את מיקומו, מוציא אותו משם, כדי לצלם את מה שמאחור, זרוע ימין שנשענת על השולחן ועולה מאחוריו. את התמונה הזו שולח אל המחשב נייד, טוען את הצילום כטפט ומעלים את כל האייקונים משולחן העבודה.
 
לאחר מכן ניגש לצלם את החלק המרכזי של הפריים, הצג הגדול של המחשב השולחני. לצורך דיוק אני מסמן את מיקומו על השולחן, מזיז אותו משטח הצילום, ואז צילום עצמי בתנוחה הרצויה, למעט יד שמאל, שמושטת קדימה, כי התוכנית היא "לקפל" אותה לכיוון פניי רק בצילום הסופי. שוב, טעינת התמונה כטפט על שולחן עבודה נקי, וטעינת החלק של העין אל הטלפון הסלולארי השני.
 
וזהו, הכל מוכן לצילום הסופי, שאמור לחבר הכל בזמן אמת, למעין תלת-מימד כזה, שיחבר את כל החלקים הוירטואליים שבי, ע"י החלקים האמיתיים שבי. זהו בעצם הקונספט.
 
 
נדרשים הרבה צילומים כדי שאגיע אל רמת הדיוק שאני מבקש להשיג. למעשה, בזמן הצילום הסופי הזה, כשאני כביכול מחייך בשלווה אל המצלמה, פרצופי האמיתי מתחבא לו מאחורי הצג הגדול, בהבעה מאומצת שכל קשר בינה לבין החיוך על הצג הוא מקרי בהחלט.
 
לאחר שאני מפרסם את הצילום ומישהו משתף אותו אצלו, אני נתקל שם בתגובה בסגנון של "היי, מה הבעיה, מצלמים את החלקים של הצגים ואז בצילום הסופי מתאימים את כל החלקים אל מול מראה גדולה, קלי קלות!" קריאת התסכול שלי מגיעה עד השכנים. כי בחיי, לא למדתי כלום מהשנה שעברה. מראה גדולה! תחושת דז'ה-וו מציפה אותי, איך פספסתי את המראה גם השנה.
 
אל ההבעה המסתתרת שם מתגנבת גם הבעה של חשש מתובנה אחת קטנה נוספת, תובנה שמכה בי בשקט: מה שהביא אותי ליצור את הצילום הזה ביום ההולדת, הוא הדחף לחבר אותי אל המציאות, מתוך עומס של וירטואלי בחיי, והנה, למרות זאת, את הצילום האנטי וירטואלי הזה אני משתף עם העולם באמצעים שהם מאוד, איך אנסח את זה: וירטואליים...
 
 
30.09.2011
בתוך כל המרדף היומיומי שלעיתים נראה אינסופי, מוצא את יומולדת 36 שמגיע אלי, עם דרישה לעצירה מזורזת לחישוב סטטוס אישי.

זה בעצם צילום שנוצר כדי לדבר על הצילום הזה.
 
כי זה מתרחש לאחר ששנת 35 הייתה עמוסה בהרבה וכמעט מהכל. אנשים שקשורים אלי בקשר קרוב של דם ולא היכרתי, עזבו את העולם. אנשים שקשורים אלי בקשר של דם ועדיין לא הספקתי לראות, נולדו אל העולם. עבודה מאתגרת, שמהווה עבורי שינוי אישי משמעותי בהרבה היבטים ובכלל - עבודה חדשה. עיר חדשה. דירה חדשה. סיון. תמיד סיון.
 
ובתוך כל אלו, נוצרת אצלי בצורת מיצירה, אוכל למחשבה, מזון לריגוש, שנה שלמה שבה אני מחפש, מדי יום, את הזמן להאכיל את הדחף המטורף ליצור.

רעיונות, השראה, אלו מציפים אותי ממילא על בסיס קבוע, מעולם לא חיפשתי אחריהם, אם כבר אז הם אלו שרודפים אותי והם רק מגבירים את התיסכול על שהדבר היחיד שעומד בעדי מיכולת הביטוי הוא - פאקינג זמן...
 
חושב שזה סוג של פרדוקס, זה שאתה מתאמץ כמו מטורף, כדי שיהיה לך זמן ליצור בשלווה, אבל המאמץ המטורף הזה - הוא זה שמלכתחילה מונע ממך את השלווה ליצור.
 
 
זה אולי זמני, המרדף הזה, אבל באמת ש"זמני" זה לא כל-כך אני. אז אם לרוב זה צפוי לחשוב שאני סוגר את עצמי בתוך חדר כדי לבטא משהו, בפריים "36" אני  אשכרה רק מציץ על עצמי מבחוץ, מציץ אל ימים בהם הרשיתי לעצמי להסתגר בתוך חדר, להרשות לנשמה וליצירה להשתולל אל מול עדשה.
 
ואולי ככה זה וזה אמור להיות בסדר,
שלפעמים אתה חופשי שם בפנים.
ולפעמים אתה כלוא שם בחוץ.
 
 
30.09.2012
ממשיך במירוץ, נכנס אל 37.
סוגר שנה עם כמה תובנות חשובות, העיקרית שבהן: ההכרה בכך שהשנה כמות הטוב אכן גברה על כמות הלא טוב.
 
אז היי, גם אם המירוץ נראה לי לפעמים אינסופי, מוצא עצמי מוכן לפתח ציפיות וסוג של להחזיק לעצמי אצבעות...
 
 
  
30.09.2013
כן, ליידיז אנד ג'נט'ס, כבר בשנת 1979 אני סופגנייה.
 
וכן, כבר בשנת 1979 אני מביט בעיניים פעורות בפליאה ובחוסר אמון מוחלט, לנוכח הדבר המפחיד הזה שמכונה - מצלמה, כלא מבין את הרעיון הזה, של הקפאת הרגע המציאותי שלך, אל תוך קליק.
 
תכל'ס, לא קשה כל-כך להשתעשע בשחזור התמונה ההיא, כי כמו ב-79', גם עכשיו, בגיל 38, אני עדיין משתאה, על הרעיון של ריגוש רטרואקטיבי, שצילום יכול להביא לך.
 
המבט מטומטם בהתאם, עימכם הסליחה. (:
38, מקווה שתהיי טובה אלי, הנה אני דוהר אלייך.
 
 
30.09.2014
39, אני יודע שהמספר עדיין לא עגול והקידומת תוחלף רק בעוד שנה, עם זאת, כן, אני מתחיל להרגיש את זה.

בין אם אלו 12 הק"ג שהבטחתי להוריד לפני יום ההולדת שלי היום והצלחתי רק 9, למרות שיודע שיכולתי להתאמץ עוד קצת.

בין אם זה ה"הופל'ה" המפגר הזה, שנפלט לי מהפה לעיתים יותר מדי קרובות, אם אני קם מספה נמוכה מדי.

בין אם זו העובדה שאני מתבונן בחיילים סדירים בתחנת אוטובוס, ברכבת, ב"צוק איתן", ומגלה שאני מתחיל לראות יותר את הילדים שבהם, מאשר את הגברים שהם.

כן, אני מתחיל להרגיש את זה.
ולא באמת אכפת לי.

מתכוון להיות נחמד במיוחד ל-39 שלי, כדי שב-40 אוכל אפילו להשוויץ קצת.

הסיון הזאת שאיתי, יודעת אותי.
שבועיים לפני יום ההולדת, אני נכנס הביתה והיא אומרת לי "שומע?"
"כן, מותק", אני עונה לה.
היא אומרת לי בחיוך הורס: "המתנה ליום ההולדת שלך היא טיול לבודפשט. יודעת שאתה אוהב את בודפשט".

היא אומרת לי את זה שבועיים לפני יום ההולדת, כי אני זה שיושב על המסלולים וסוגר את העניינים והדילים השווים. וכן, היא יודעת אותי, יודעת שרק עברתי פעם בבודפשט לפני 11 שנה לכמה שעות בין טיסות ונשבעתי שאשוב אליה ליותר מסטוץ, אז היא דואגת שהבטחה זו תקוים ומחר יש לנו טיסה לפתוח איתה את ה-39 שלי.

אני נמס, מתפוצץ אליה בתובנה ורגש ברורים שבורכתי באשה שבדרכה השקטה כל-כך - מנערת בעוצמה את כל העולמות שאני גורר איתי. כמה חמידות ארוזה בדבר היפהפה הזה שאני זכאי לכנות - האישה שאיתי. המסלול הזה שאני עובר לצידה והיא לצידי, אני מתכוון - אני מכיר מילים, אבל לא מכיר מספיק מילים.

 
אז 39, נכון שאני מתחיל להרגיש את זה. 
אבל לא באמת אכפת לי.

שם מצלמה על חצובה,
מכוון טיימר,
נעמד מול המצלמה בחדר ריק שמואר באור חלון,
מכין את עצמי באהבה לקמט החדש ש-39 מכינה עבורי,
קליק.


30.09.2015
לפני שנה, כשצילמתי את הצילום העצמי השנתי שלי, ציירתי לעצמי קמט חדש במצח שחשבתי שאולי 39 מכינה לי.

אבל לשנייה לא שיערתי, כיצד תתגלגל לי 39 בפועל, לא ראיתי את 39 מגיעה אלי ככה לפתע, ממש שבוע לאחר אותו צילום, עם התמודדות, שכרוכה בפרידה פתאומית, למעשה פרידות פתאומיות, במעבר, בוויתורים על עניינים שאהבתי, בשינויים מטורפים, שינוי של כל מה שהחשבתי כשגרה הרצויה שלי.

כתמיד, לא מוותר, תמיד בעניין של להבין, כיצד אני יכול לשדרג אותי ליגאל טוב יותר כלפי הסביבה שלי. לעיתים לא מצליח, אבל לא מתכוון להפסיק לנסות.

עם הכניסה שלי אל 40, מוצא עצמי משדרג את התובנה הקבועה הזאת, שלא הייתה מגיעה אליי ללא הרפתקאות 39 ועל כך בסופו של דבר אני כן אסיר תודה למסלול המאתגר בו צעדתי בשנה האחרונה. והוא היה מאתגר.

התובנה שלי השנה היא אמנם כן להמשיך, כן לנסות לשדרג את עצמי ליגאל טוב יותר, אבל לא רק כלפי הסביבה שלי.

לשם שינוי, להחשיב גם אותי כחלק מהסביבה שלי.

לקחת גם אותי בחשבון.

להיות טוב יותר - אליי.
(ולמי שזה מרגיש לו מובן מאליו, סורי, אני לומד ממש לאט, השיעור הקטן הזה לקח לי רק 40 שנה...)

בהתאם לכך, אני בוחר להניח, בשלמות עצמית, את התסכולים של 39 מאחוריי ולהתרכז בטוב ש-39 העניקה לי. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, כי באמת שכל תחומי חיי האישיים השתנו, אבל יכול לנסות ולתמצת את:

- מעבר דירה לפתח-תקווה. (יאפ, ליידיז אנד ג'נט'ס, אתם קוראים כרגע מישהו שאשכרה מחמיא לפתח תקווה על עצם היותה עיר נטולת קונספט. העיר ההזויה הזאת תהיה לעיתים מה שרק תבחר שהיא תהיה וזה היתרון שלה, לצד חסרונות, כמובן, כמו לדוגמה זה שלחיות בפתח-תקווה זה כולל את פאקינג פתח-תקווה...)

- "הצעת הרגשה", ספר הביכורים שלי - מתרחש ובקרוב הוא יהיה אצלי לחתימות, הקדשות, אריזות ומשלוחים. מתרגש מאוד לקראת זה.

- עלייה במשקל מ-90 ל-96, רק כדי לרדת 17 קילו ב-5 חודשים, אל ה-79 הנוכחיים.

- והפסקה הבאה אינה מוגבלת למה ש-39 ספציפית העניקה לי, אלא למה שהחיים כולם יכלו להעניק לי: קרן צור. הלב שלי כל-כך אצלך, ילדה. תודה על המכלול הזה שממנו את בנויה, אישה מרגשת ויפה שאת, שמבהירה לי בפשטות, במבט גלוי, במילים עוטפות, במגע קרוב ומכיל, באינספור מחוות מרגשות. את מדהימה ומנשימה אותי. אני כל-כך אוהב אותך, על כל מי ומה שאת עבורנו.

לאורך השנים "הצעירות" שלי, תהיתי לגבי ה-40 הזה, אליו אני מחליף קידומת היום. מתבונן על רבים במשך הזמן, שחווים את החיים עד אזור גיל זה וכשהם מגיעים אליו, איך אנסח זאת, הם כבר מקבעים את עצמם בסדר יום רוטיני ומתגלגלים במונוטוניות לעבר השנים המבוגרות שלהם.

עכשיו כשאני אשכרה כאן, ב-40, מוצא עצמי מבין שבהחלט יש מצב שחשבתי שטויות, כי כפי שאני מרגיש כרגע, אני חושב שזה יצא אצלי קצת הפוך. עד עכשיו "התגלגלתי" עם מה שהקרמה גלגלה לעברי, ורק עכשיו, ב-40, כשאני חמוש בתובנות ורגשות, אני מרגיש שמתחיל לחיות באמת. מתרגש לקראת ה-40 הבאות ומה שיהיה להן להציע לי לחוות.



אוקיי...
40.
איי קרמבה! פאקינג ארבעים!!!
זמן לעמוד אל מול מראה קטנה.
זמן למבט.
זמן להחלקת אצבע באומץ על אדים זמניים.
זמן עבורי לחייך בחזרה אל האיש הזה שם.
שמחייך אליי.
וכן, זמן לספור גם אותו.
כמישהו.
כמי שהוא.


30.09.2016
דאממ, בנאדם, 41 כבר כאן, מה אתה יודע...

אז מה אני יודע?

יודע שתמיד אמשיך להיות מופתע מחדש על תסריטים מהם מורכב העניין הפעוט הזה שמכונה "חיים".

יודע ש-40 היתה דרמתית כל-כך, מהרבה בחינות, עמוסה באתגרים יומיומיים שלעיתים רוקנו ממני כל טיפת אנרגיה אפשרית, פיזית, רגשית, מנטלית.

יודע שאני אלוף בלארוז דירה שלמה בשעתיים גג. יודע שעברתי דירה בחיי לפחות 22 פעמים, אל 18 דירות שונות. יודע שנכון להיום זה נראה פחות או יותר כך: רעננה >> ירושלים/הר-נוף >> קרית-ארבע >> ירושלים/נחלאות >> ירושלים/המושבה הגרמנית >> ירושלים/רחביה >> ירושלים/גאולה >> קרית-ארבע >> ירושלים/קרית-יובל >> קרית-ארבע >> ירושלים/קרית-מנחם >> קרית-ארבע >> רמת בית-שמש >> בית-שמש >> ירושלים/קרית יובל >> ירושלים/קרית-מנחם >> קרית-ארבע >> כפר-סבא >> עלי >> נווה-ימין >> פתח-תקווה >> גני-תקווה. יודע שיש מצב שאני מקום ראשון בארץ בלעולם לא לעזוב דירה מבלי להשאיר גליל של נייר טואלט בשירותים, לבאים אחריי.

יודע שאני כבר מינוס 7 במשקפיים. יודע שלא יכול לעבור ניתוח להסרה, רשתית עדינה מדי.

יודע שהפסקתי לעשן לפני 9 חודשים. יודע שלא יודע איך לעזאזל נתתי לדבר כזה לנהל אותי ככה במשך כל-כך הרבה זמן.

יודע שהפסקת העישון הביאה אותי שוב לאכילה נהנתנית. יודע שעליתי 5 קילו במשקל, שוב לכיוון ה-90. יודע שבמהלך ספטמבר שמסתיים היום, חודש אחד, הורדתי שוב את 5 הקילו הללו. יודע ש-85 גם לא טוב לי. יודע שאוטוטו אוריד 7 קילו נוספים, אל מקום שנעים ובריא לי יותר.

יודע שאני רוצה להיות בן טוב יותר לאמא שלי.
יודע שאני רוצה להיות אח טוב יותר לאחים שלי.
יודע שאני רוצה להיות חבר טוב יותר לחברים שלי.

יודע שאני רוצה להיות גבר טוב יותר לקרן שלי.
יודע שיש בי אלייך תודה עצומה כל-כך, על ששלחת לי את ההודעה הקסומה ההיא, בלילה ההוא, לפני שנה וקצת, כששינית את חיינו. את יודעת, אהבה, לפעמים אני מקניט אותך בצחוק כזה, על שכאשר את רוצה לספר לי משהו דרמתי שהתרחש ביומך, את עלולה להשתמש לעיתים קרובות בפתיח "לא, אתה לא מבין...", כדי להבהיר לי עד כמה קיצוני היה אותו הרגע אותו את מבקשת לתאר לי. אני רוצה "להשתמש" בזה קצת כלפייך, אישה מרגשת, כי לא, את לא מבינה בכלל, את לא מבינה עד כמה את חשובה לי, את לא מבינה בכלל, כמה סיבות את. בשבילי.

יודע שאני רוצה להיות יגאל טוב יותר מהיגאל שאני עכשיו.
ויודע משהו לא פחות חשוב: רוצה להיות יגאל טוב יותר אל היגאל שאני עכשיו.

יודע שאני לא יודע הרבה.
אבל את המעט שאני כן יודע - יודע שאני משתדל לדעת היטב.

יודע שרוצה אותך, 41. רוצה אותך לגמרי, אבל 41, בחייאת, בואי אלי פשוטה, בריאה, נינוחה, מרגשת. אל תנסי להתחכם.

כי יודע שב-41, אני כבר עלול להחזיר.




30.09.2017

יומולדת ארבעים ושתיים.
רגע, תן לי לראות את זה במספר, פאקינג: 42.

פאק, אמרתי "פאקינג" ביום כיפור.
טוב, כשאתה יליד 30 בספטמבר, אתה מתרגל די מהר לכך שכמעט בכל שנה יום ההולדת הלועזי שלך יפול על אחד מחגי תשרי, כי בואו, האתגר ב30 בספטמבר הוא לא איך ליפול על חג, אלא איך לא ליפול על חג. חודש תשרי הוא חודש מוגזם. חודש תשרי הוא בקבוק של סירופ קלמנטינה שמכריחים אותך לשתות בשלוק אחד מבלי לדלל.

אז כפי שפעם ב-19 שנה, כל אחד מאיתנו ולא משנה באיזה חודש נולד, חוגג באותו היום את יום ההולדת הלועזי והעברי שלו שנפגשים שוב (בגילאים 0 [פחות מיום] >> 19 >> 38 >> 57 >> 76 >> 95 >> 114), יוצא איכשהו שפעם ב-19 שנה יום ההולדת שלי מצטלב גם עם ערב כיפור או יום כיפור. התרחש אצלי לראשונה ב-1979 ואז ב-1998, מתרחש היום ב-2017, יתרחש שוב ב-2036, כשאהיה בן 61 (ובחיי שמקליד את כל חישובי ההצלבות הללו רק כדי לקרוא את זה בעוד 19 שנה מהיום ולצחוק בקול על המתוסבך והמטומטם שהייתי בעבר הרחוק ההוא, כשהייתי רק ילד בן 42...).

אבל תכל'ס, ברצינות שזה בסדר מצידי, לשלב מדי פעם ציון הולדת של נפש, אישית, ביום בו מציינים חשבון נפש, לאומית, כי בסופו של דבר, מחשבה על מצב הנפש שארוזה בי, זה מה שאני מנסה לעשות ממילא, בכל שנה, כשאני ניגש לצלם צילום עצמי, בסדרת הצילום/כתיבה המתמשכת הזאת, כבר 11 שנה ברציפות.

אז הנה שלי לשנה זו, 30.09.2017, בן 42:

חבל על הזמן,
אוקיי, סתום ת'פה ופשוט הקלד ברצף עכשיו,
אל תתווכח, כי חבל על הפרצוף שלך.

חבל על מי שמת.
חבל על מילים שהייתי צריך לומר ולא אמרתי.
חבל על מילים שלא הייתי צריך לומר וכן.
חבל על כל חיים שלקחתי כשיכולתי שלא.
חבל על כל חולשה לה נתתי להכתיב אותי.
חבל על כל תחושת חוסר אונים שחשתי.
חבל על כל תחושת חוסר אונים שחשבתי שחשתי.
חבל על ברירות לא נכונות שבחרתי.
חבל על ברירות נכונות שלא.
חבל על דמעות שוות שלא הזלתי.
חבל על דמעות לא שוות שכן.
חבל על חברים שלצידם לא נשארתי כשאולי היו צריכים.
חבל על חברים שלצידי לא נשארו כשאולי הייתי צריך.
חבל על כל צחוק פוטנציאלי שלא צחקתי.
חבל על כל חיבוק אפשרי שאליי לא הצמדתי.
חבל על רגעים בהם יכולתי להפוך עכבה לטובה ולא הפכתי.
חבל על כל סיטואציה אליה יכולתי להיכנס כבן זוג, בן, אח, חבר, אדם, טוב יותר, ולא נכנסתי.
חבל על כל סיטואציה בה יכולתי לצאת יגאל טוב יותר ולא יצאתי.

חבל על כל אלו, כן.

אבל יודעים מה?
זה בסדר,
כי מפעם לפעם חושב לעצור,
אולי אפילו סוג של לאגור נחישות,
כי חושב לקחת את כל אלו,
לעשות משהו בקשר אליהם,
כי לכו תדעו,
אולי בסופו של יום לא חבל על כלום,
אולי עוד אקח את כולם ואשזור לי מהם,
יופי של גשר "חבלים".

כן, גשר חבלים,
בעזרתו אחצה בבטחה,
את התהום העמוקה שיוצר,
כל אחד מה"חבלים" הללו בעצמו,
בדרכי,
אל אני.




30.09.2018

בן 43 היום.

אמת: זה בהחלט לאורך כל חיי - שעניינים של דימוי עצמי נמוך מנהלים אותי לא מעט, בזמן שאני טורח מאוד להסוות את העניינים האלו, הרבה. חוסר בטחון בעצמי, חרדות חברתיות עמוקות, דגש ממש מוגזם על מה חושבים עלי אנשים, איך אני נראה בעיניהם, האם אני מובן, האם אני מורגש נכון, האם אני מורגש בכלל, האם אני נחווה על ידי הסביבה שלי כפי שהייתי רוצה שיחוו אותי.

הדימוי העצמי הנמוך מביא אותי לכל מיני מקומות ממש מיותרים כאלו, משחקים של מסכות, משחקים שמביאים אותי למינון קמצני מדי של רגשות אמיתיים כלפיי חוץ, כי בואו, זה הרי גם מה שהעולם משדר לך בחזרה, שעדיף שתשמור אותך לעצמך. ובואו #2 - רובינו שחקנים גדולים שם בחוץ, ברמות של אוסקר, כדי שנשרוד האחד את השני באינטראקציות החברתיות השונות.

למה זה חשוב לי כל-כך?
כי אני אידיוט.

וכך מוצא אותי לאורך שנים מחייך מאוד כלפי חוץ, כדי להסוות שאני צורח מאוד כלפי פנים.

וכך מוצא אותי מתנחם באוכל מוגזם מאוד כלפי פנים, מצטער בתוצאה הגופנית מאוד שנוצרת כלפי חוץ.

וכך מוצא אותי מנמיך עוד את הדימוי העצמי הנמוך ממילא, כי היי, למה שמישהו יראה אותי נכון? הרי אפילו אני לא רואה אותי נכון.

וזה מרגיש כמו נפילה אל בור ללא תחתית, וזה ממש מחרפן ליפול ככה באוויר, כי הזמן עושה את שלו ואני כבר על האדים של הדלק, אני רק צולל אל החושך הפנימי שלי, במשך שנים ארוכות, חושך שנהיה כרוני, לא מרגיש את הקרקע שתקבל את הנוכחות שלי. ובא לי להרגיש פאקינג ראוי. לקבל מסלול. לנחות. להרגיש בטוח. בעצמי.

דאממ, אני מאמין למעשה שזו אחת הסיבות המקוריות שעבורן זרקתי את עצמי לכיוון האמנותי, של צילום וכתיבה, כלים בסיסיים של הבעה, כדי שאוכל לצעוק אותי ולפעמים להשתמש בה, באמנות, כדי לגשר קצת בין מה שאני חושב שרואים בי, לבין מה שהייתי רוצה שיראו בי.

וזה הקטע: האמנות גומלת לי בחזרה, בדרכה שלה.

כשאני מצלם/כותב על כל משבר, בעיה, טראומה, שכל רצוני הוא שהחרא הזה לא יהיה לחינם ושאני רק רוצה לצאת מהמשבר, בעיה, טראומה, כיגאל טוב יותר היום משהיכרתי אתמול - אני מתכוון לזה. באמת. מתאמץ מאוד לפעמים, לא תמיד, אבל מתאמץ מאוד לפעמים, כדי ליישם יגאל טוב יותר.

מרגיש שבשנה האחרונה נתתי עוד קצת עבודה עצמית. אולי זה הולך להישמע לכם מטומטם: בין האנשים שמכירים אותי - התחלתי לספור גם אותי. אני מתחיל לרצות גם אותי.

גם סליחה על שהצפתי בפייס, במשך איזה רבעון, תהליך מתועד של הורדת משקל, הורדתי בסביבות 12 ק"ג הפעם. התייצבתי על אזור ה-80 ק"ג. כאמור, אלו לא רק קילוגרמים פיזיים, הם גם קילוגרמים של תסביכים רגשיים, עול מיותר, מסכה שומנית שהתאמצתי להעלים, כדי להצליח לרצות לראות אותי, כדי להצליח לרצות להראות אותי. כל חיי אני ברכבת הרים משוגעת של עליה וירידה במשקל, אינפוט ואאוטפוט מנטליים ופיזיים, כאחד. פעם נכנע, פעם נלחם. פעם מצליח, פעם נכשל. אבל גם אם לדעת המומחים יש לי עוד איזה 5-6 קילו להוריד, יודע לומר שבמהלך השנה האחרונה החזרתי מאדר פאקר מלחמה. גם פיזית, גם מנטלית.
 

אז הי אתה, יגאל, כן, אתה, הנה תזכורת לעצמך, יא תחת. כשאתה מדבר על יגאל טוב יותר, הנה כמה טיפים לעניינים שאתה רוצה להבטיח לעצמך לכבוד שנת ה-43 שלך ואתה הולך להזיע עבורם כמו מאדר פאקר, כי זה רק עבורך:

יגאל טוב יותר תמיד יסתכל על אישה מהממת אחת, קרן האור של החיים שלו, יתפעם, יפנים ויוקיר, את כוחה של אהבת אמת, על כמה שאפשר לאהוב אישה, שמבלי שהיא תאמר לו מילה - היא אשכרה מגדירה אותו, בעצם פעימותיה בליבו. לא מדמיין את החיים האלו בלי את, כי את כל-כך החיים שלי, קרן צור.

יגאל טוב יותר יזכור שבסופו של דבר האדם הוא חיה חברתית, סרטים או לא סרטים, דימוי עצמי נמוך או לא דימוי עצמי נמוך, יגאל יצור קשר עם חברים, עם משפחה, עם אנשות ואנשים, יפגוש, יחייך, יחבק, ירגיש, יחווה, יספוג, את כל מי שנכון עבורו, שגורם לו להרגיש יותר, יגאל טוב יותר.

יגאל טוב יותר ישאף לנסות להוציא ספר שני בשנת ה-43 שלו, גג 44, אחי, ת'זכור. יתכן גם שלא יצליח, אבל אין מצב שיגאל טוב יותר לא מנסה.

יגאל טוב יותר ירשום עצמו ללימוד ניגון גיטרה, כי יש לו לחנים שהוא חייב לנגן, מילים שהוא חייב לעצמו, להוציא מעצמו. אה, נרשמת כבר ואתה מתחיל לנגן גיטרה ב-15 בנובמבר? מעולה, אחי, איזה יופי, אני אוהב כשאתה מקשיב לי.

יגאל טוב יותר, יפסיק ברגע זה לכתוב על עצמו בגוף שלישי, אז אוקיי, אפסיק, אתפשט בכנות, אסתיר את פני הפעם, כי מספיק פרצוף תחת אחד בפריים, אתייצב מול עין של עדשה, אקליק, כן, באומץ קטן, אאחל לעצמי שאהיה בטוב אלי. אאחל לעצמי שב-43 אהיה יגאל טוב יותר, לאחרים. לעצמי. תמיד.

ואולי זה לא כזה סיפור מהתחת, להיות יגאל טוב יותר.
 

מוזמנים לשתף!


תגובות: